אבירם כץ, סומלייה ועיתונאי (הדבר הגדול הבא בעידן של פוסט רוגוב?), מסכם גם הוא את שנת 2011. קצת מתעצבן, הרבה מפרגן, בוחר את היין שהכי עשה לו את השנה, ובעיקר - בטוח ששנת 2012 הולכת להיות שנת יין מ-ק-ס-י-מ-ה.
מה הקשר בין עיתון העולם הזה לבין יקב בישראל?
ואיזה יקב הוא כנראה הריווחי בישראל, אם לפי הצהרותיו הוא מוכר מעל 100K בקבוקים בשנה במחיר סיטונאי ממוצע של 110 ש"ח?
ואיך ג'ון וויין קשור לזה, וגם נייר טואלט?
טוב, לא הכל קשור, אבל זה לא מפריע לייצר סלט מתובל בפיקנטיות, שיהיה מה לנגוס לפתיחת השבוע המאוד משעמם שלפנינו - איפה הם היקבים, עם השקות ומסיבות עיתונאים, בדיוק כשצריך אותם? אז בינתיים, הסיפור המלא - כאן
Bordeaux, גדה שמאלית, בציר 2002
עשר שנים אחרי, או תשע וצ'ופצ'יק, חזרנו לאחד הבצירים ה"נעלמים" של בורדו. האם הוא כל כך גרוע כמו שאומרים? מדוע פרקר לא הגיע לסקר ולחלק ציונים? וכמה, לעזאזל, עלה פרמייר גרנד קרו קלאסה בדרך היין אותה שנה? חמש ספרות? ארבע? שלוש? ואילו הם בדיוק היינות המצטיינים של הבציר?
עוד הפקה של ח.ד. הסתיימה, ושלחה אותנו לעשות סיכומים מלאי עונג.
ההצלחה היחסית של סיכום 2011 הביאה לי רצון לייצר את הסיכום של 2012 ולנצל את המומנטום.
אבל אז קרה אסון.
אבל אסונות הם החומר ממנו עשויים חלומות, לפחות אלה של אשתי שתחיה. אספנו את השברים, ויצאנו לדרך.
ה"טריגר" לטעימת האורך של הספיישל רזרב לבית רקנאטי היה חילוקי דעות בין כמה מאיתנו על מודל 2008 של היין.
לאנשי היקב היה רעיון: למה לריב אם אפשר ללכת מכות, ועוד לעשות את זה סביב ארוחת ערב?
אהוד ולטר התנדב לארגן, לתכנן ואפילו לכתוב על אחד מערבי היין המוצלחים של 2011, ערב שהניב גם את טעימת הבכורה של יין השנה הפרטי שלי. שלנו.
יקב בוטיק נולד.
טוב, לא בדיוק היום, לפני שמונה שנים, אבל נראה כי יקב מאור של דני מאור מרגיש מספיק בשל לצאת לשוק. סיפור לידתו של היקב הוא סיפור מרתק של התחלה בענף היין המקומי, על שלל בעיותיו המוכרות והפחות מוכרות - מציאת ענבים, נטיעת כרם, שיווק ומיתוג, ניסוי, תהייה, תעייה - הכל יש בסיפור של דני מאור, וגם - יש יין טוב, כמעט מהרגע הראשון.
לשתות:
לראשונה בתולדותיו, מקדיש הדקנטר טעימה בלעדית לשמפניות בוטיק - והתוצאות מעולות, אומר טום סטיבנסון ומרעיף מחמאות על הקטגוריה כולה. ההפתעה - אין אף יין של 5 כוכבים.
זו מחמאה, הם טוענים, כיוון שהסגנונות כל כך נבדלים ושונים לעומת האחידות המשעממת, לאענתם, של הבתים הגדולים. לפיכך היו הרבה שמפניות שכל אחד אהב, אבל לא היה קונצנזוס על משהו ספציפי. לירוק:
תראו, הכל נכון. אני לא אובייקטיבי, אבל טעימת השמפניות של הספקטייטור עשתה משהו לא טוב לבלוטות הקיא שלי. טעמתי החודש 3 פעמים שמפניות "מגדלים" מול הבתים הגדולים - העדפה ברורה למגדלים ברוב הפעמים. אבל אצל הספקטייטור - יש טענות שהכסף מדבר. הציונים המופרכים לכמה מיינות ה-Grande Marques מעוררים תחושה לא נוחה, ועזבו אותי מדוגמאות. המאמר למנויים בלבד, אבל לא הפסדתם דבר. לשתות:
מי שקנה החודש את ה-Coeur de Cuvee של וילמאר מבציר 2002 ישמח לדעת שיש הסכמה מלאה בקרב כל המבקרים הבינלאומיים והטועמים החיפאיים שמדובר ביין ענק.
אגב, גם מי שלקח במקום חלק מהקלאב קולקסיון של ז'ימונה 2002 מהקלאב ה"רגיל" של 2004 - הרוויח בענק - שמפניה מופלאה. אני לא מנסה לקדם כלום כי לא נשארה סחורה, אבל כייף לראות שהשמפניות הללו תופסות מעמד ומוניטין. לירוק:
לא כי לא טעים, כי כואב. תאונת מלגזה באוסטרליה מנפצת מכולה מלאה ביין הדגל של יקב מולידוקר האהוב עלינו - מיליון דולר הלכו לביוב. אגב, פעם התנפץ לי בקבוק קינוח מעולה על רצפת המרתף - הבאתי קש שתייה ושתיתי כמה שאפשר. היה טעים. מה עשו באוסטרליה עם שאריות של מכולה שלמה? ומה קורה לאחרונה עם כל המדפים המתמוטטים והמלגזות הקורסות?
ליעקב אוריה מיקב אסיף יש חלום - לייצר יין מבעבע בשיטה המסורתית הנהוגה בשמפן.
אחרי שהוא טעם, ונסע לבדוק מקרוב מה קורה שם באזור, הוא החליט לעבור שלב ולהצטרף לשבוע של עשיית הבלנדים.
טוב, כל תוכנית היא בסיס לשינויים, אבל לנו לפחות יצא מזה כתבה מרתקת, הצצה אל מאחורי הקלעים של אזור היין האריסטוקרטי בעולם. בהחלט לא רק לגיקים.
בפעם המי יודע כמה, אנשי שקד משחקים אותה בכל מה שקשור לתרבות יין. הפעם - כובע כפול. האחד על נוכחות מרשימה של אנשים מהיקבים עימם הם עובדים, שהגיעו במיוחד לתערוכת "סומלייה" המצויינת,
והכובע השני על צמד טעימות מרתקות שהם ערכו במקביל לתערוכה.
אני בחרתי להתמקד בטעימה של שאטו בוקסטל ושלוחתו המעט צפונית, פרין ובניו. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם הטעימה יצאה מעט מגבולות שאטונף.
מבאס? להיפך. היה שווה כל רגע.
לשתות:
בשנה שעברה פיספסתי את התערוכה הכי כייפית שיש בעולם - סומלייה. גירסת 2011 נודדת להיכל נוקיה, אבל זה לא אמור להפריע לאף אחד לבוא, לטעום, לרכל ולקשקש את עצמו לדעת. בקיצור, פיניתי לעצמי יומים שלמים ביומן העמוס. לא לשכוח להרשם! לירוק:
האמת, אני לא בטוח למי היא מגיעה. אולי לשף האולטרא מוכשר וסופר נחמד, גלעד פלד, שהתבטא בצורה קצת, איך לומר, בוטה, או אולי לקהל הישראלי, שלפעמים נדמה שהוא זכאי לכל "מחמאה" שקיבל בכתבה הזו. אני כולי תקווה שגלעד, שאין ספק שליד מיטתו מונח עותק של הספר "כמעיין המתגבר", יישאר לעבוד בישראל, אבל מי יודע. לירוק:
כאן אין בכלל בעיה. דני דנון ואנשי ועדת הכלכלה של כנסת ישראל זכאים ליריקה הגדולה ביותר של השנה, אחרי ההמשך לעליהום החקיקתי נגד האלכוהול לסוגיו, כולל יין. עזבו את זה שאף אחד בעולם לא שותה יין כדי להשתכר, עזבו את זה שיין הוא חלק מהמסורת היהודית, עזבו את זה שיין הוא מוצר ייצוגי לכל מדינה. לא מעניין. אפשר, רצוי וצריך להילחם בתופעת האלכוהוליזם, בטח בקרב בני נוער, אבל תזכרו את תקופת היובש ואת מה שהיא עוללה לחברה האמריקאית. תריך גם כאן מידתיות, שנעלמה אי שם במורד הבקבוק. לשתות:
את היינות של צרעה 2010. מי שלא קרא את הכתבה שלי שפורסמה באתר יינות ישראל - מוזמן, מתי שהוא היא תפרסם כאן שוב, אולי לקראת יציאת היינות לשוק. אל תפספסו, בעיקר את היין אבל גם הכתבה שווה. לשתות:
המון בירה, אצל ג'מס בפתח תקווה. הייתי שם לצהריים, בסך הכל בפעם השלישית בקריירה, והתפעלתי לחלוטין מהחזון המדויק של ג'רמי וולפלד ומהצורה בה הוא בנה חוויה מקסימה שנעה סביב בירה (מצויינת!) שהוא מבשל ומוזג במקום. בקיצור, אחת מחוויות הבירה הטובות שיש בישראל 2011, אם לא הטובה בהן. ויש הופעה של ריקי גל עוד שבועיים (נכון, הצעירים מעקמים פרצוף. פער הדורות קוראים לזה).
בסך הכל הזמינו אותנו לטעימה של יינות מיקב פנפולדס. אבל אולי דווקא בגלל היינות המאוד מפתיעים בגיוונם ובאיכותם, השתחרר לאורי כפתורי טריגר שגרם לו להרהר על מעמדם הנוכחי של יינות אוסטרליה בעולם. הביקורת העולמית יוצאת מגדרה:
"חומר הארד קור אמיתי..." ניו יורק טיימס.
"הכי קרוב לפורנוגרפיה בעולם היין.." שיקגו טריביון.
"וואלה באמא שלך......" מעריב. אבל בתכל'ס - מאמר מרתק ואינטליגנטי, כרגיל.
וכמובטח, לקט רשמי הטעימה מהיינות שהוגשו לנו באדיבות אנשי צרפת ישראל.
שנה טובה, שנה טובה, גמר חתימה טובה.
באיחור לא מוצדק אני שמח להגיש לכם מקבץ של טעימות יינות שהגיעו אלינו בחודשים האחרונים.
נכון, אומרים שיש שיפור ביין הישראלי.
נכון, יש.
אבל יש עוד הרבה יין שהוא ככה ככה. במקבץ הנוכחי יש מזה ומזה, ובעיקר, מודגשים באדום, שלושה יינות מצויינים. אחד יקר, אחד בינוני ואחד במחיר מציאה.
גמר חתימה טובה.
מכירים יין בקנדה?
בטח. איניסקילין, יין קרח, ליד אזור הניאגרה.
ומה עוד?
על הדרך בין הרי הרוקי הקנדיים לוונקובר, או להפך, יש אזור יין אלמוני למדי, אבל אחד שיכול לספק הפתעות מרגשות. אהוד ולטר ניצל טיול באזור כדי לחקור, לטעום ולהמליץ על מקום שרובנו לא ידע שקיים. יאללה, לקנדה? תחליטו לבד.
כמות ההשקות לפני ראש השנה אולי לא שברה שיאים - אין לנו טענות, תודה, אבל היו בהחלט כמה רגעים של עונג ויין טוב בחודש האחרון.
הנה כמה מהם, עם המלצות מאוד ברורות מהאירועים המהנים של דלתון, הרי גליל וברבדו.
"מהפכות נפגשות" הוא שם קצת מפחיד בימים אלה, אבל הארוע המקסים שנערך בתל אביב, בדרך היין, היה הכל חוץ ממפחיד. היקב והמשווק שחתומים על מהפכת היין הגדולה של ישראל, שותפים בעבר וידידים טובים בהווה, נפגשו לערב של פירגון הדדי ותצוגת תכלית של המיטב שיש להם להציע.
בשבילי זה היה משחק מרתק, עם תוצאה מפתיעה משהו.
רק חצי שנה עברה מהשקת ה-SR 2007, ושוב נקראנו אל הדגל. השקת ה-2008 הפתיעה אותי מאוד. יין הדגל הראשון של הצמד שצברג-לוינסון מציג פנים אחרות לגמרי מכל מה שהכרנו עד היום. כל שינוי לטובה? לא בטוח, לא תמיד.
0
בשנת 2003 יצאה קבוצה של חמישה עובדים "משוגעים" ממסעדת קופי בר לעשות בציר ביקב שורק.
המטרה היתה להכין את יין הבית של המסעדה.
שמונה שנים אחרי, מגיעים 45 איש לעשות את הבלנד של בציר 2010, שיימכר בכל שלושת מסעדות הקבוצה.
מישל רולאן בישראל, פעם שנייה תוך שנה.
יקב אמפורה, לו הוא מייעץ, הפך ליקב מהר"ל
יינות 2007 שלו יוצאים לשוק.
העבודה על הבלנדים מבצירי 2009-10 מתחילה היום.
עידן חדש בתעשייה? כל התשובות לשאלות שאפילו לא חשבתם עליהן.
בדקתי את זה.
יקב מאסי הוא אלוף היקבים באתר שלי.
הוא בטח לא היקב הכי גדול בעולם, ואפילו לא הכי חשוב שמיוצג בישראל.
אבל בכל זאת, יש בו משהו שגורם לי לחזור אליו שוב ושוב.
אולי כי גם בוסקאיני חוזר אלינו שוב ושוב, וכל פעם עם איזה תעלול שיווקי-מיתוגי אחר, ורשימת יינות מכובדת והרצאה מרתקת.
הפעם - טעימת חמישה מתוך שמונת בצירי "חמשת הכוכבים" של היקב, שהם בעצמם סוג של תעלול שיווקי. אבל מה, היה מעולה.
שום דבר לא יכול להשתבש, יש רק תהייה קלה על התמחיר של היין הישראלי - האם זה הקוטג' הבא?
תנסו להזמין כוס של שיבאס בבאר השכונתי שלכם. לא בטוח שתמצאו את ה-12 שנה הפופולרי והנפוץ בעולם בהרבה מקומות בישראל, וגם אם כן - סביר להניח שיסתכלו עליכם בעין קצת עקומה.
וממש, ממש לא בצדק.
מדובר ב-12 שנה משובח להפליא, שאחרי שנים של הזנחה בישראל אמנם זקוק למתיחת פנים מיצובית, אבל הוא בלנדד לגיטימי להפליא, כפי למדנו.
אבל כשקולין סקוט הציג את ה-18 שנה, יצירתו הפרטית והאישית, הבנו איך נטעמת גדולה אמיתית.
יין לבן מענבים אדומים? מי צריך את זה ולמה מישהו חושב שזה רעיון טוב? ובעצם, אם מסתכלים על הצבע, מה ההבדל בין זה לרוזה? למה למה למה. המון שאלות, השקה מענגת אחר הצהריים בתל אביב, מטר מהים, יין ייחודי בנוף המקומי - ועירבוב מנצח שיעשה את הקיץ לעונה מעניינת הרבה יותר.
זו לא חצוצרה - זה דירק נוביצקי עם מפלצת שקנה הבעלבית שלו
לבלוע:
אני לא מכיר אף אחד שרצה שלברון ג'יימס ייקח את התואר, לפחות לא עד שיתגלה אצלו איזה גן שאחראי על עבודה קשה ולא רק על אתלטיות מפלצתית. אבל גם לדאלאס יש את המשוגע הצעקן שלה - מארק קיובן, שחגג את הניצחון עם צורה זוועתית במיוחד של שמפניה ממותגת ב- 90,000 דולר. התמונות מדברות בעד עצמן.
סומליירים יקרים: לפני שאתם מעווים את האף, בצדק, דעו כי הטיפ אותו ערב עמד על 20,000$. לירוק:
כל מה שמריח בורדו 2010. המחירים הפכו אבסורדיים, אבל כנראה שיש מי שמשלם. האירוניה היא שפרקר, אולי מלבה הלהבות הגדול ביותר של תבערת בורדו לדורותיה, קורא להורדת מחיר של 20%, וטוען בתמימות כי לא הוא האחראי לשריפה. חה חה חה. לבלוע:
7 שעות אחרי נחיתה כואבת במיוחד בנתב"ג נכחתי בהשקת שורשים ב' של אנשי ויתקין. על היין - בקרוב, אבל רק מילה אחת לחברים פז את בלוגולובסקי - בקבוקים כבדים זה הכי 2008. הנה, המונופול של אונטריו עידכן משקל מקסימום לבקבוקי יין (לא שמפניה) - 420 גרם בלבד (ועוד 750 גרם לנוזל). אז לכו על זה, ויתקינים, ואת השורשים ג' תשימו בבקבוק אופנתי וקליל יותר מהמפלצת שמאכסנת את ה-2007.
בדיעבד, הבנו שזו היתה מסיבת העיתונאים האחרונה שדורון רב הון ינחה עבור יקב עמק האלה.
כרגיל אצלו, הנושא הכמעט בלעדי היה היין, ולא הוא עצמו. אבל לי מותר. ניצלתי את חמשת היינות שטעמנו (פלוס עוד אחד שלא) כדי לכתוב סוג של סיכום לעשור של דורון בעמק. בהצלחה בהמשך הדרך, ובוודאי בבציר 2011!
Breaking News
אחרי הרבה דיבורים, טיוטות, מפגשים, כינוסים וקונגרסים - אזור היין הראשון בישראל יוצא לדרך אמיתית, במה שמהווה את אחת מנקודות הציון החשובות בהיסטוריה של התעשיה המקומית. כל הפרטים - כאן.
רציתי לשים פה תמונה אבל כשהרצתי GAJA בחיפוש תמונות בגוגל, יצאו
לי תמונות פצצה אבל לא ממש בנושא
הנדון.
נסו ותופתעו, אולי אף תהנו.
מה משותף לארני לוזן, כריסטיאן מואקס ואנג'לו גאיה? איך ומתי נכתבה המשוואה "גאיה = פיימונט?" מדוע הברברסקו הוא היין היחידי שנושא את כינוי המקור הגבוה ביותר, ה-DOCG ? מה קנה אנג'לו גאיה לעצמו מתנת יומולדת 50? והאם היין שווה את הפרמיה הנכבדה שנגזרת עלינו בזכות השם המפורש הכתוב על התווית?
יש עוד שאלות,
יש המון יינות ראויים ביותר (לפחות!) שטעמנו יחד עם גאיה גאיה, ביתו של האיש והאגדה, אנג'לו. ויש עוד תשובות וכמה סיפורים מעניינים.
שלוש סירות בנמל תל אביב,
זו היתה כותרת הארוע שהיווה את יריית הפתיחה לשבוע של יין משובח מיקבי רמת הגולן, בנמל תל אביב.
"אתה צריך להיות במקום בו הלקוחות שלך נמצאים", זהו אולי כלל השיווק מס' 1, ויקבי רמת הגולן - מנכלי"ת, אנשי שיווק ומכירות, ייננים - כולם ירדו לבירת הפנאי של ישראל, ולנו נשאר רק להנות מ.... ממה?
חוויה של ערב: שלושה אנשים, שני יינות, אחד אלוהינו. מה לא היה לנו שם – מינראליות בולטת, פטרול קל ואדמתיות טחובה – ריחות של טרואר אמיתי!
האומנם?
האופנה האחרונה (והלא כל כך אחרונה) גורסת כי מדובר בשרשרת של פגמים שהתרגלנו לקראות כחלק מעולם היין, אבל הם לא אמורים להיות שם.
ואולי כן? לכתבה המלאה.
את ארי ורדי הכרתי בקורס קציני תותחנים. היו לו עיניים ירוקות, אני חושב, ושיער קצר, חלק, עם גוון מעט זהוב. אני זוכר בחור נאה, אבל אני לא בטוח כמה נאה הוא היה באמת, הזיכרון קצת מעורפל. את האנרגיות הבלתי נגמרות שלו אני זוכר עד היום.
ארי היה השני לקבל את דרגת הסרן מהמחזור שלנו. כי הוא נהרג שני. "טוב, זה לא חוכמה לנצח ככה", הוא בטח היה אומר לוא רק היה יכול. אבל הוא לא, וגם ברק רושגולד לא יכול, גם אפי חוברס לא.
ארי כבש את הבופור, שזה הרבה יותר ממה שאני עשיתי במלחמה המיותרת לגמרי הזו. במקום לטווח את ביירות, שזו היתה התוכנית המקורית שהגורל ייעד לי, מדדתי את תל בארק, שזה השם שהמצאנו לחוף תל ברוך, שם ביליתי את החלק הראשון של המלחמה. אחר כך עוד קיבלתי הזדמנות אחת למות, עם לייזי בג'יפ שפנה ימינה במקום שמאלה, והטנק שפנה שמאלה עלה במקומנו על המוקש. אבל בינתיים, ארי כבש את הבופור, אני חושב שהוא היה אחד מהארבעה שהיו ליד מוטי גולדמן ולא נפגעו. מוטי קיבל על זה את אות הגבורה. ארי קיבל עוד שבוע של חיים.
עשרים שנה אחרי, ומוטי הקים יקב. וילה וילהלמה. לא נשביתי בקסמי היין, לשון המעטה. אבל לפני שבועיים פתחתי את ה-929 מבציר 2006. 929 הוא מספר הימים שהיין שהה בחבית עץ. זה יותר מדי, על הנייר לפחות, ויש ליקב גם יין שמתגאה ב-1200 ומשהו ימי עץ.
אבל ה-929 הפתיע לחלוטין.
הוא היה יין כל כך מלא כייף, כל כך לא עצי ולא טאני, ועם שפע של פרי מדויק ומאוזן, רך ומזמין. ההדיוטות אהבו, המומחה גם. הבקבוק נגמר בשנייה. היום נזכרתי בארי,
ונזכרתי במפקד שלו לסיירת שהפך ליינן, שהוציא (אולי לכבוד יום הזכרון הכמעט 30 של פקודיו המתים), יין ממש מעולה.
תנסו את זה.
Bourgogne VS Oregon
אני יודע, היינות חיכו על המדף כבר כמה חודשים, וניסינו, באמת, לקבוע תאריך אפשרי אבל זה לא היה קל, בכלל, אבל בסוף זה קרה.
טעימת "בורגון מול העולם" יצאה לדרך.
על שלל מגבלות שיטת המדידה, ועם ביצועים מזעזעים כמעט בתחום "ההנאה לכל שקל", הצלחתי להנות מאוד מהטעימה, ואולי אפילו להגיע למסקנות חותכות על פינו נואר מבורגון, מהעולם, על יין ובכלל על החיים. טוב, נסחפתי.
איתי להט, שאפו על הכל
ועל המבט החודר-נוקב
למה להיות רק שלילי?
הנה שני ארועי יין חשובים ומעניינים.
לבלוע:אשכול הזהב כבר הפך לקלאסיקה של עולם היין המקומי, בבחינת אם אתה לא שם – אתה לא קיים. אפשר להמר כי 19 מתוך 20 הקוראים הקבועים שלנו ימצאו את עצמם מרכלים על הא ועל דא במהלך הערב. ניפגש, יהיה סבבה.
לבלוע:כנס היין הישראלי הראשון בנושא תקינה, אזוריות ושאר מיני דברים שכולם בענף היין מאוד-מסכימים-שצריך-אבל-אף-אחד-לא-מזיז-את-התחת-בכיוון, ייערך בסוף החודש בראש פינה. כמו המון דברים אחרים, כנראה שכלום לא יזוז עד שיקרה פה אסון או עד שהגויים יכריחו אותנו לעשות משהו בנדון, אבל זה לא מוריד מאומה מהחשיבות ומהשאפו הגדול שמגיע לאיתי להט, הרוח החיה מאחורי הכינוס.
.
לבלוע, בשקיקה: חדי העין ישימו לב כי ברשימת המרצים מופיע זה שאסור לכתוב את שמו. אחרי 9 שנים באתר של המדינה הגיע זמן הבלוג. המרקקה, הוא קורא לזה, אבל אתם מוזמנים לבלוע, בהנאה, כרגיל.
לשתות, לשתות.
לירוק או לשתות?
אחרי השפע המטורף של טרום חג הפסח התפנה זמן לכמה טעימות מרתקות, חלקן התקיימו, חלקן עוד מעט. אבל זו הזדמנות לנקות את השולחן ולירוק קצת, לנקות את הפה בכל מיני טעמים רעים שהצטברו בו לאחרונה, רובם ככולם נגועים בקשר של הון-שילטון, בגרסה הדלוחה והאפרורית משהו של עולם היין.
לירוק: שגיא קופר, אולי אחד העיתונאים הידענים ביותר בישראל, עוזב את YNET על רקע מריבה עם מפרסם גדול, על כך מסכימים גם אנשי האתר. האייטם מקבל פחות לייקים בפייסבוק מאשר צילום של סטייק, ואפס התייחסות פומבית מצד הקולגות שלו. עוד מכה לחופש העיתונות. מתי הארוחה הבאה? יצאנו חומוס.
לירוק: כך שורטים זאת נכון. טום מארסקה, עיתונאי יין שמתמחה באיטליה, חותך באיזמל דק את ג'יימס סאקלינג, פעם עורך משנה חשוב בספקטייטור והיום יותר סוג של קבלן ציונים, אם קוראים היטב בין השורות של המאמר שלו ועוד אחד של חבר איטלקי נוסף.
אגב, לא צריך לאכול אויסטר מקולקל כדי לקבל בחילה מהוידאו בלוג של ג'יימס, בו הוא מנתח ונותן ציונים ליינות בעודו יושב מול היינן או בעל היקב ממנו הגיע היין. ממש, אבל ממש, לא עיתונות במיטבה (ולינק תחפשו לבד).
לירוק: קצת מהנפטלין, אבל אם וניטי פייר נזכר בסיפור של הרעלת הגפנים של רומנה קונטי, אז גם לי מותר. אגב, יש לי כמה לה טאשים למכירה. לא מורעלים, עם תעודה. אגב, גם הרומנה רקונטי לא באמת מורעלים, אבל אין לי כאלה.
לבלוע, ובהנאה: מתוך ששת היינות הכשרים הטובים בעולם, שניים מגיעים מישראל. לא חוכמה, תגידו? אולי, אבל אם מביטים היטב מאיפה מגיעים שאר הארבעה, זה הופך להיות כבוד גדול. מאוד.
מה שותים לפסח? מילה על ההמלצות המרשימות המופיעות בכל אתר ועיתון:
זה לא יותר מדי?
כן, כולנו יודעים את החוקים: שליש מהיין הישראלי נמכר לפני פסח. זה נורא, בעיקר עבור היקבים המקומיים שנאבקים על כל בדל מדף ופירור עסקה. כרעי התרנגולת שמחזיקים את ענף היין הישראלי ניראים שבריריים מתמיד, והמשבר הוא כנראה עניין של זמן.
מה עושים בינתיים?
תרמנו את חלקנו למאמץ. חצי מהיין שעלה על שולחננו היה ישראלי, וזה עוד בלי לדבר על מיץ הענבים. אבל את ההצגה גנב היין שהלך טוב עם הצלי המסורתי והמעלף של החג. סבתא מירה, שיחקת אותה כרגיל.
מילדות לבגרות בכפר ויתקין.
יקב ויתקין והבנות שלי נולדו באותה שנה.
ביום שאחת מהן יוצאת לראשונה לטיול לילה בצופים,
אני מבקר ביקב ויתקין וחוגג שם יומולדת יותר מדי לא עגול.
נכון, פסח בפתח ויש כל כך הרבה יין שמחכה לתשומת לב עיתונאית, אבל היי, גם אנחנו בני אדם, לא מכונות טעימה.
אז הפעם, סוג של טרום יומולדת, היינו באחד המקומות הכי הכי בעיר, עם כמה מהאנשים הכי הכי בעיר, ועם כמה מהיינות הכי הכי בעולם.
הבחירה היתה יכולה להיות אחרת, גם לאפיט, לינץ' באז', קורטון שארלמה ו-וילמאר היו בסביבה, אבל יין השבוע הוא זה.
אחד המאבקים הקריטיים לפני ענף היין המקומי מתחולל כיום סביב מבנה היקב המקסים של משפחת פלם באשתאול. האם השפיות תרים פנים ותאפשר קיום יקבים באזורים חקלאיים, כמקובל בכל מקום באירופה, ששומרת כידוע על הסביבה הרבה יותר מאיתנו? או שחלילה יקבים גדולים כקטנים יידחקו לגטאות תעשייה משמימים ויכחידו את ענף תיירות היין שלנו, בעצם עוד לפני שהתחיל?
כדי להעביר זמן עד ההחלטה הוזמנו לטעום עשור מהקברנה רזרב המיתולוגי של היקב. יש כמה מסקנות מרתקות, כולל אחת עלי. לא לפספס.
ידעתם שרוסה, יין הרוזה של עגור, נקרא על שם השותפה שלו ביקב?
בלי קשר, הרוזה 2010 של שוקי הוא לא פחות ממוצלח מאוד מאוד מאוד. יין קיץ רענן אבל עם המון תוכן, לא משהו טריוויאלי באקלים המטורף שלנו, בטח בשנה כמו 2010.
"אבא תמיד ספר לי שהוא היה שם, כשהמציאו את היין הישראלי החדש. לא עוד קברנה-מרלו ושרדונה, אלא יקב שנוטע, מייצר ומשווק אך ורק יינות מזני עמק הרון. כיום יש עשרות יקבים כאלה בשיראל, אבל אז, ב-2010, הרעיון היה בגדר חדשות מטורפות".
ליאנה לוי, הבת של, מגיעה לכרם שבו ופוגשת את גבי סדן, הרבה אחרי שהתעשיה הפנימה את המהפכה עליה הוא בישר. בחזרה לעתיד, 2050.
פטיט סירה? מי צריך את זה, ולמי זה טוב, אם בכלל?
זה מתיישן?
צריך לחדרר או אפשר לשפוך ישר לכיור?
אהוד ולטר נסע להרי ירושלים, ליקב סוסון ים, כדי לטעום את ה"מונק" לאורך ולרוחב. והוא חוזר עם סקירה מלאה תובנות מפתיעות, הוראות שימוש מפורטות ו......... הפתעה אחת גדולה ויקרה למדי.
לא בכל יום מגיעים לישראל 4 מבקרי יין מהבכירים בעולם. עזבו בכירים, קחו מקצוענים. חבר'ה שסדר היום שלהם יכול לעשות סחרחורת לעמיתיהם הצנועים מישראל.
הסיבה לביקור - טעימת אורך מרשימה שאירגן יקב קסטל, שאף ארח על חשבונו את הארבעה, יחד עם קבוצה של עיתונאים ישראליים. על היקב, על היינות ועל ארבעת המוסקטרים שמעבר לים, תמציתי, אני מבטיח - כאן.
ככה, בלי שנשים לב, עברו 10 שנים של יראון. אנשי היין אוהבים לאהוב את יקב הרי גליל, ככה זה כשאתה צעיר, רענן ומפרגן לסביבה לצרכנים. אבל בכל זאת, עוד מעט בר מצווה, ומצפים מך לקחת קצת יותר אחריות על החיים.
כמעט באותו יום הגיעו שתי חבילות ענק - באחת ארבעה יינות חדשים של יקבי רמת הגולן, בשניה "מארז ארומטי" של יקבי בנימינה, שכרגיל ליד היין ממשיכים להפתיע עם מיני צ'ופרים חביבים. שווה להיות עיתונאי.
המשותף בין החבילות - גוורטמרמינר 2010.
פעם, לא היה אפילו טעם להשוות בין היינות. לבנימינה לא היה מה למכור.
ומה עכשיו?
מהפכה היא מילה מסוכנת בימים אלו שכל המרחב האיסלמי רועד, אבל..
בואו נדלג לרגע על הכותרת הכמעט בנאלית, 15,000 ש"ח על שולחן אחד.
יש כותרת אחרת: "שמפניה היא יין, או שהיא שום דבר."
העניין הגדול יותר הוא לטעום את האגדות והסיפורים של שמפן בטעימה עיוורת.
הרבה לפני שנבצר הענב הראשון היה בציר 2000 בבורדו אייקון שיווקי. הציונים של מבקרי היין לא הותירו ספק שזה גם אייקון יינני.
טעמנו פה ושם איזה קרו בורז'ואה, אפילו משהו מדורג קצת יותר גבוה, ולא בהכרח יותר טוב..
אבל טעימת 17 יינות מבציר אחד, ועוד כזה, זה לא משהו שקורה יותר מדי בארץ וגם לא בעולם. לנו זה קרה.
השרדונה של עידו לוינסון הפך להיות כמעט בין לילה להיות בון טון בקרב חובבי היין המקומיים. בורגון? זה כבר סיפור אחר, ובשיוק בשבילו התכנסו 10 מקצועני יין בערב חורפי וחם, כדי לטעום אותו מול 9 יינות מהמולדת הישנה, "רצועת הזהב".
היה מרתק, מלמד, מהנה, ובעיקר משעשע. מישהו אכל כובע?
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד,
אבל לפעמים הוא עובר דרך לונדון, בירת היין העולמית.
יעל סנדלר, בקרוב ייננית, מספרת על הדרך מהרצליה לאדלייד, אוסטרליה, ועל חיידק עשיית היין שלא הרפה ולא שחרר אחיזה, למרות כל הפיתויים בדרך. חלק ראשון - כאן , על הדרך מהרצליה ועד לכבש המטוס שממריא ליבשת החמישית.
אחרי לונדון - אדלייד. מה לומדים, מה עושים, מי יכול ומה צריך לדעת קודם, האווירה, העבודה - וגם כמובן "כמה זה עולה לנו". הכל - בחלק השני.
שלוש שעות הלוך, עוד שלוש חזור, ובאמצע שלוש שעות של טעימה עם אחד הייננים הכי מקוריים, משעשעים וידענים בארץ. שווה את הדרך?
אורי כפתורי היה באוטובוס המקפץ,
והוא בהחלט חושב שכן.
שווה, שווה מאוד.
סיכום הארוע והעשור האחרון (והראשון בחייו של שאטו גולן, אחת הקלאסיקות הצעירות של התעשייה שלנו.
מוקדש בחום לכל היינות שהם יותר מותג מיין,
ולסינים, שבזכותם זה קורה בבורדו.
לשתות: שמפניה, והרבה. ביום ראשון יתקיים גמר תחרות הסומליירים מטעם ענק השמפניה מואט (ושנדו, למה לקפח). הפיינליסטים: בנוסף ל"חשודים הרגילים", אבירם כ"ץ ממסעדת "רוקח 73" ועמרי רם ממסעדת "טוטו", עלו לגמר גם אבי מטלון ממסעדת"קלואליס", דניאל אביטל ממסעדת "סושיאל קלאב" ונועם ריז'י ממסעדת "אדום". ב-ה-צ-ל-ח-ה !
לירוק: עכשיו הבנתי מה עושים עם כל השאטו לאפיט, שם בסין. מערבבים אותו עם סבן אפ., כך לפי הטוויטר של Grapewallchina
לשתות: עדיין לאפיט. כי האופציה היא למכור, אם להאמין לכלכלן סיני בכיר שטוען שהמחירים לפני התרסקות.
עוד רגע נחזור לעשרת הגדולים, תודה לכל מי שהעיר, שלח מיילים והתעניין, אבל נעשה הפסקה קטנה לטובת משהו אחר. השבוע התקיימה המכירה השנתית של ההוספיס דה בון, בורגונדי, שמבשרת את המחירים לקראת שנת הבציר הבאה. המכירה הפומבית הזו, ה-150 במספר, לא נושאת בשורה גדולה לצרכנים שהתרגלו להתאהב מה שמגיע מאזור היין הסקסי. אלא אם אתה צרכן סיני. ועשיר. לסיפור המלא.
2010
Re-Visited
את סיכום שנת 2010 כתבתי עוד בשלהי 2009, סוג של כדור בדולח שנפל לי ליד.
שנה אחרי, נשאר לבדוק כמה הכדור טעה ובמה הוא פספס, אם בכלל.
אני מודה שאף פעם לא הבנתי את הקמפיין האניגמטי משהו של יקבי תבור. מה היא רוצה להגיד? מה היא לא רוצה?
אבל עזבו אתכם מזה. ביקור ביקב, פעם ראשונה מאז מכירתו ל"קוקה קולה" מהווה הזדמנות מצוינת להיזכר בהתחלה, לסקור את ההווה וללמוד משהו על העתיד.
הנה משהו שלא תנחשו: מבחינת היקפי ייצור יין בישראל, באיזה מקום ניצב יקב תבור?
העולם הישן הולך ונטרף על ידי העולם החדש. ייננות מודרנית, ציוני פרקר, חביות באריק חדשות - הכל הולך לכיוון אחד.
או כמעט הכל.
מאיר עידו הרחיק על לריוחה, ספרד, ומצא שם את היקב הקלאסי ביותר שאפשר, שם וכנראה בכלל בעולם. Lopez de Heredia/Vina Tondoniaהוא השם לאלה מאיתנו שעדיין מחפשים משהו עם נשמה, לא רק עם טכנולוגיה מתקדמת וציונים בשמיים.
אחרי שסיימנו לטעום את השמפניה של בית ג'ימונה התפנה זמן להחלטות החשובות באמת של החיים: מה שותים בראש השנה. ראש המשפחה עוד זוכר חסד נעורים ל"לא מסונן" של סגל, תווית מיתולוגית, אבל לא היה. "יש לי שלושה יינות אחרים, שאני אוהב לא פחות, וגם הם של סגל", הספקתי להגיד.
לשתות: כרמל "כרם" קאיומי זוכה בפרס מאוד יוקרתי ממגזין "דקנטר", רק כרגיל לא ברור מול מי התחרויות האתה נערכות. בכל זאת - כבוד!
לירוק: בפעם השניה בחמש שנים מרוקנים גנבים את המחסן של יקב דלתון. נראה שיש בשטחים ביקושים ליין דלתון - פאשלה של מחלקת השיווק?
לשתות: תורת היחסות על רגל אחת. "הכרם" שנראתה כאסקופה נדרסת רק לפני חודש, מעבירה את "סטולי" אליה, ולפתע הסקוטים החביבים נותרים מחוסרי וודקה (לכמה זמן?) וזוכים לאמפטיה גורפת.
לירוק:כתבה ארוכה וחסרת פואנטה עם ציונים כאלה ואחרים לכל מיני יינות חסרי מכנה משותף עושה לי - וגם לכם, מסתבר, בחילה. זה חייב להיפסק.
לשתות: "שקוף" שלא שמעתם על זה. מסעדה חדשה עם תפיסה קולינרית שונה מכל מה שראיתי עד היום. הפתיחה ממש בקרוב.
מיון ענבים ביקב צרעה, מייד אחרי הבציר הלילי (מימין).
וואלה? כתבה על מיון ענבים? את מי זה מעניין?
אז זהו. כמו שאמר לי ערן פיק בחצי חיוך, אני מצטרף לגדולי הקולנוענים של הענף, ליפשיץ ודוניה, ובצניעות הראויה מציג סרט ביכורים בענף (קצר, כולה 3 דקות). ברשימת הכוכבים נמצא את אבירם כץ, עמרי מירון ועוד רבים. האוסקר מעולם לא היה קרוב יותר.
בקושי שבועיים נותרו עד ראש השנה. אני לא מבטיח שאצליח לכתוב על כל היינות שקיבלתי, אבל אני מבטיח לנסות באמצעות כתבה "מתגלגלת". ההתחלה כבר כאן. ההמשך יופיע באמצעות קישורים פנימיים די בהתחלת הכתבה, ויש כבר גם מזה.
דלתון גבע בנימינה עוד דלתון
בירה אביר וגולדסטאר בלאק
חתיכת סיפור מעורר השראה נתן לנו סטיבן סלייטר, הדייל שהבריז באמצע המשמרת וגלש במגלשת החרום היישר הביתה, עם שתי פחיות בירה.
שאלתי את אבירם כץ, סומלייה ברוקח 73, אם לו זה קרה ומה הוא לקח הביתה. אז לא, זה לא קרה לו, אבל קרו לו דברים אחרים, והוא היה מסתלק בסטייל הרבה יותר גבוה.
היינן של אלדו קונטרנו, אחד היקבים הראשונים בפורטפוליו המרשים של דרך היין, מגיע לביקור בישראל. זה היה יום עמוס ואינטנסיבי, אבל שום סיבה שבעולם תביא אותי לוותר על טעימה של יצרן מצויין מאזור גדול.
5 ליולי 2010.
הפיינשמקר הישראלי הראשון הלך הבוקר לעולמו.
דוד יוסף, שלימד אותנו לאכול נקניק הרץ ולגרד פרמז'ן על פסטה, לשתות לאפיט לקידוש לש שישי בערב ולקנח במקלאן - איננו איתנו.
חווית הטעימה הנפלאה של המאלט המפורסם מכולם מוקדשת לזכרו.
"פעם אפשר היה לפתוח תפריטי יין ולגלות בכל אחד מהם 2-3 שמות חדשים, בלתי מוכרים. היינות היו לפעמים טובים, לפעמים פחות. היום, יש 10 יקבים שמוצאים אותם בכל התפריטים, וזהו".
כך אומר לי אחד ממשווקי היין בשיחת בוקר נעימה. יקב בן זימרה עדיין לא מוכר לרוב חובבי היין המקומיים. ביקור קצר ביקב, ששומר על רמה גבוהה ותימחור נמוך, מראה שכדאי מאוד להכיר. לסיפור המלא ולרשמי הטעימה
כפר הגרנד קרו Verzenay נחשב לאחד משני יהלומי הכתר של הפינו נואר במחוז שמפן. ענבי הפינו שלו בשלים להתפקע, מלאי טעם של קיץ ומהווים מרכיב חיוני בבלנדים הגבוהים של הבתים הגדולים.
אחרי שנים ארוכות של מכירת ענבים לבית Roederer החליטה משפחת Jean Lallement לייסד בית שמפניה זעיר משלה.
כמה זעיר? הכי זעיר שיש, הכי מקורי שיש, והכי אופי שאפשר.
גרנד קרו אמיתי לכל דבר ועניין. ועכשיו - הן בישראל. לסיפור המלא, ולכתבה ב-Ynet.
![](http://www.fat-guy.net/site/index.asp?depart_id=30924 <a href="http://www.w3-directory.com/vote-w3-directory.php?id_site_vote=597" target="_blank"><img src="http://www.w3-directory.com/images/logo-w3-world-wide-web-directory.gif" width="125" height="35" border="0" alt="W3 Directory - the World Wide Web Directory"></a>){kind=logo}
