פרידה מחבר.

בחמש וארבעים לפנות בוקר כבר הייתי אחרי כוס התה של ההשכמה, חליטת ג'ינג'ר ולמון גראס עם קמצוץ סוכר חום. היום הראשון של שעון הקיץ היה עדיין חשוך וקריר. ניקיי נימנם בפינת החדר, ונראה היה שאפשר לתת לו עוד כמה דקות מנוחה מהימים האחרונים והמעט מעייפים שהיו לו. חצי שעה אחר כך יצאנו לטיול הבוקר שהיה קצרצר מהרגיל. מייד אחריו ידעתי שהגיע הזמן.
 
בצהרי היום חזרו אביגיל וליאנה מבית הספר. הן ישבו עם ניקיי לפרידה אחרונה ויצאו מהבית. 13 הוא לא הגיל המתאים לראות נשמה נפרדת מהגוף. ישבנו לחכות, חלק מהזמן סביב ניקיי, רוב הזמן עוטפים אותו בחיבוק של תמיכה. נשימותיו הפכו כבדות מרגע לרגע, המבט בעיניו היה ברור. אני חושב שהוא ידע מה מגיע, אני חושב שהוא הסכים, אני מאמין שהוא אף הודה. הוא הרגיש מפוחד מבגידת הגוף שהפכה דרמטית משעה לשעה. רק הנוכחות שלנו לידו גרמה לו להפסיק לרעוד ולהרפות מעט את שריריו המתוחים. לקחתי אותו לחצר, על הידיים, שם הגשתי לו את הארוחה האחרונה. ארבע עשרה שנים אחורה, גם פגישתנו הראשונה היתה בזמן ארוחה. הוא אימץ אותי לחייו כשחמשת אחיו רצו לעבר קערת האוכל, הוא ויתר עליה ורץ לעברי בכישכושי זנב. ניקיי הפך למתנת יום ההולדת המופלאה ביותר שקיבלתי אי פעם, ונגזר עלינו להיפרד בנקודת זמן סימלית: ארבעה ימים אחרי תחילת האביב, ארבעה ימים לפני יום הולדתי הקרוב. אקורד סיום סימבולי ומהדהד ל, איך נגיד בעדינות, אחת השנים הפחות מוצלחות שאני זוכר.
 
עודד הווטרינר הקדים בכמה דקות. במקרר כבר חיכו כמה בקבוקי בירה. אחד גם בשבילו. הוא לא רצה. סיפרתי לנייקי מה עומד לקרות עכשיו. מהרגע בו החלטנו מה צריך וראוי לעשות, נזלה החיוניות מגופו במהירות מפחידה. הוא ביקש לצאת כמה פעמים לעשות צרכים, אבל לא הצליח ללכת יותר מחמישה צעדים. ניקיי הקשיב לי ואפילו חייך. ככה זה נראה לי לפחות. חלק מהשכנים נכנסו להיפרד, ניקיי קיבל את כולם יפה, אבל כבר בלי כוח וחשק לכשכש בזנב.
שתקנו כמה רגעים.
שנתחיל? שאל עודד. נתחיל, אמרנו. ישבנו צמודים, החזקנו לו את הידיים. לחשתי לו באוזן כמה משמעותי הוא היה בחיינו, כמה אהבנו וכיבדנו אותו. הוא הקשיב בסבלנות וחיכה.
נעשה לו את זה קל יותר, אמר עודד, וניתן לו טישטוש. חיכינו. כמה דקות אחר כך הגיעה הזריקה שתיגאל אותו מהתיסכול והסבל המאוד קצר – למזלו - אותו הוא חווה. עשר שניות אחריה ליבו הפסיק לפעום. בן המשפחה המופלא שהיה האח הגדול של הבנות שלנו ושאימץ אותן בצורה הכי טיבעית, מגוננת ואוהבת מהיום הראשון בו הן הגיעו לעולם, נשם את נשימתו האחרונה ועצם את עיניו לנצח.
  
כיסינו אותו בסדין שלקחנו מאחת המיטות. רק הראש נשאר גלוי. על פניו היתה ארשת של שלווה שכבר הרבה זמן לא ראינו. גופו, שכבר חודשים נראה מכווץ בחוסר נוחות, היה רפוי ורגוע.
צריך משהו? שאל עודד. לא, תודה, אמרנו. נקפוץ בשבוע הבא.
נשארנו לבד.
הצתתי סיגר אחרון שהיה בקופסא. במקום הבירה לקחתי כוס מלאה בסודה, לצידה כוס עוד יותר מלאה בוויסקי קנדי. דווקא קנדי, משקה מאוד לא שיגרתי, מחווה וזיכרון לכלב הכי לא שיגרתי. מאוחר יותר בערב נחלוץ בקבוק ריזלינג משנת הלידה שלו (1999), אבל כרגע הייתי צריך משהו קצת יותר חזק, שיעזור לאלחש את הכאב.
זה לא ממש עזר.
אחרי שעבר נצח הבאתי את המכונית, הרמנו את ניקיי לתוכה. הוא תמיד היה מאושר להיכנס לתא המטען של הטרופר. עבורו, היתה בזה הבטחה להרפתקה, להתחלה של מסע. רק שהפעם זה היה המסע האחרון. הגוף שלו היה חסר חיים אבל עדיין חמים ורך. לקחנו אותו לשדה בקצה השכונה, המקום בו הוא כל כך אהב לטייל, עד שפרקי רגליו החלידו וכפו עליו להסתפק רק בטיולים קצרים לגן הסמוך, מקסימום עד למכולת. באת החפירה החדש כרינו לו בור באדמה שהיתה עדיין לחה מהגשם הדל של החורף השחון. הורדנו אותו בעדינות, כיסינו בסדין וערמנו עליו עפר תחוח וריחני, עם שרידי פרחי אביב צהובים. ואז, כשהכל נגמר, נכנסנו למכונית והכאב פוצץ לי את הלב למיליארד שברים של זיכרונות וגעגוע.


בשנה הראשונה שלנו לקחתי אותו לאילוף. הוא למד כמה דברים, בעיקר לעצור לפני מעבר חצייה וללכת צמוד אליי איפה שצריך. את הפרק של לשכב על הגב ולתת שלום דחינו לזמן בלתי מוגבל, שלא הגיע מעולם. כלב גאה וחכם כמו ניקיי לא היה צריך את הטריקים הזולים האלה כדי להוכיח את עצמו. אז אולי הוא לא למד הרבה ממני, אך בעשור וחצי של חיים משותפים למדתי ממנו הרבה הרבה יותר.
השיעור הכי חשוב שלמדתי מניקיי היה שאפשר וצריך לאהוב בלי קשר למה שאתה מקבל, אלא רק למה שאתה נותן. גם בימים בהם היה לי פחות פנאי וסבלנות אליו, הוא המשיך להרעיף אהבה ללא גבולות וללא התחשבנויות. זה שיעור שרובנו לא לומדים, וגם לי יש נטייה לשכוח אותו: תאהב ותיתן בלי גבולות ובלי חשבון.
למדתי ממנו גם לקום מהכסא, לגשת לדלת ולברך במאור פנים ובידידות כל מי שמגיע הביתה או בכלל, ללא הבדלי דת, גזע, מין, מיגדר וזנב. גם זה לא תמיד עובד לי, אבל אני משתדל. ככה לפחות הבטחתי לו.
למדתי ממנו שכל יום הוא הרפתקה חדשה. בימים הטובים כשעוד היה מסוגל ללכת רחוק ומהר, היינו יוצאים לצעידות של שעה, בסיומן מתיישבים בבית הקפה השכונתי, הוא על קערת מים צוננים, אני על כוס קפה חם. את המאפה היינו חולקים, כמעט שווה בשווה. כל יום מחדש הוא היה מרחרח, בודק, מסמן וחוקר את המסלול כאילו והיה שם בפעם הראשונה. "אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים", הוא היה מצטט את הרקליטוס היווני, וסוקר את השיח הפינתי בפעם המי יודע כמה באותה יסודיות כאילו והיה זה היום הראשון בו הם נפגשו.
 
למדתי מניקיי להתעניין באנשים, ולנסות לעשות חברים חדשים בכל הזדמנות. נכון, כמו חלק מאיתנו הוא היה נכנס לתחרויות השתנה בלתי נגמרות, הגירסה הכלבית להורדת שוטים של וודקה בבאר השכונתי. למדתי ממנו שגם כאן יש רגעים שהתוצאה לא שווה את ההקרבה ואת המאמץ לסחוט עוד טיפה מהמעיין החרב, ושאפשר גם לוותר ולעבור לעץ הבא.
השיעור הכי חשוב שלמדתי ממנו היה שאין טעם להיתקע בימים הרעים. נכון, היו לי ולו גם ימים כאלה, אבל בבוקר למחרת הוא היה מקבל אותי בזנב מורם, בחיוך רחב, במבט שאומר "שים את החרא של אתמול מאחור, ובוא נצא רעננים ליום החדש". הלוואי והיה לי אותו גם היום להזכיר לי את זה. ניקיי גם לימד אותי להיות ישיר עם אנשים, ולהגיד להם בדיוק מה אני מבקש מהם. הוא גם לימד אותי שלפעמים אם זה לא עובד, אפשר גם להשפיל את עצמך. מעט. ואם זה וזה לא עובד, הבנתי ממנו שאם מסתכלים למישהו מספיק זמן עמוק בעיניים, הוא נשבר ונותן לך את מה שרצית. 
השנתיים האחרונות היו כבר קשות יותר, בעיקר לו. הטיולים הארוכים הפכו לבלתי אפשריים, וגם הגיחות הליליות, מהן הוא היה חוזר לעיתים רק השכם בבוקר, הפכו לזיכרון רחוק. פעמיים הוא גם נעצר בעוון שוטטות, מה שגרם לו לסוג של ראייה מפוכחת יותר של העולם, שלא לומר לסנוביות. הוא הפסיק להאמין באופן אוטומטי לכל אחד ששורק לו ברחוב, הוא הבין שלפעמים זה נגמר בליטוף, לפעמים במעצר משפיל. בסוף, גם הראייה כבר לא היתה משהו, גם השמיעה נחלשה. משונה, גם כאן למדתי ממנו: לא כל דבר צריך לראות, לא כל דבר צריך לשמוע, וגם אם שמעת – לא על הכל צריך להגיב.
 
וביום שישי הראשון של האביב, היום בו שעון הקיץ מתחיל, הוא הלך. שליו ומקבל את הדין,  רגוע בצורה מרשימה, עטוף בחום ובאהבה סביב. הוא סיים את חייו כמו שהיה צריך לקרות, כמו שכולנו היינו רוצים שיקרה לנו כשיגיע הזמן, בדיוק ברגע בו אין טעם יותר לחכות ליום הבא, כי ברור שהוא יהיה פחות טוב מהקודם.
 
הוא הלך, והשאיר לכולנו חור ענק בנשמה. אני מתגעגע אליו הרבה, בעיקר כל פעם שאני מתעורר, או נכנס הביתה ומחכה לו שיגיע, או כשאני אוכל ביסקוויט בצורת עצם ואין לי עם מי לחלוק את העונג. לפעמים אני גם מתגעגע אליו סתם בלי קשר לכלום. גם אחרי חודש הכל עוד מרגיש כל כך טרי, נכון, וזה רק כלב, נכון, אבל כנראה שזר לא יבין זאת. 
ובכל זאת, זהו כנראה השיעור האחרון שקיבלתי ממנו, מתנה ליום ההולדת הקרוב: גם אם לפעמים זה נהייה קשה, צריך להביט במה שאפשרי ולהתקדם הלאה. גבר טוב, שהיה לו כלב טוב לחיות איתו, כבר ימצא את הדרך.
 
לייבסיטי - בניית אתרים