אפריל, 2008
פעם ראשונה שאני מגיע למוסד שנקרא "מול ים" שלא כאורח: פגישת עבודה עם שלום ובן מחרובסקי, אחת הראשונות שלי כיבואן חדש. אני מציג להם בגאווה את ה-Cuis של פייר ז'ימונה, בלאן דה בלאן אלגנטי, נטול קצוות חדים, שמפניה שנראית לי מתאימה באופיה למסעדה הכי קלאסית בישראל. באותו הזמן היא מוגשת בכוס גם בשתי המסעדות של תומס קלר, האייקון האמריקאי הכי שיש. מחרובסקי טועם, מהנהן. "נראה לי מתאים", הוא אומר. לקח לי עוד כחודש עד שהתקשרתי לשאול מה קורה. "מה אתה שואל"? הוא אמר. "אמרתי לך שמתאים. למה זה לא פה"?
מאז ועד היום האחרון, הוגשה השמפניה הזו ב"מול ים", 99% מהזמן גם בכוס.

אוקטובר, 1985
"בחזרה לעתיד", אחד הסרטים הכי חמודים, מצליחים ועדיין הכי רעננים בהיסטוריה, יוצא לאור. למה אוקטובר, אם הסרט יצא בארה"ב ביולי? ולמה לא בדצמבר, אז יצא הסרט להקרנת בכורה בישראל? פוסקי הדור טוענים כי אוקטובר 2015, ה-25 בו, הוא התאריך אליו מגיע מרטין מקפליי כשהוא מדלג בזמן  30 שנה בחלקה השני של הטרילוגיה, ולכן – זה התאריך.
שלושה דברים אני זוכר מהסידרה: את הנבואה המדהימה על זכיית הקבוצה המקוללת ביותר בספורט האמריקאי, השיקגו קאבס, באליפות הליגה המקצוענית לבייסבול, את מכונית הדלוריאן המופלאה, מכונת הזמן של דוק בראון, ואת מרטין מקפליי מנגן את Johnny be good באוזני הקהל המבועת. בשיא ההופעה, מתקשר הגיטריסט הפצוע, מארווין, לבן דודו צ'אק: "צ'אק, צ'אק, זה  מארווין. בן דודך, מארווין ברי. הצליל הזה שאתה מחפש? אז תקשיב לזה" !

https://www.youtube.com/watch?v=ZvlXuCWIxGc


פברואר, 1959
באדי הולי, עוד אחד מגדולי אבות הרוקנרול, מסיים הופעה בדולוט', מינסוטה. בחור יהודי צעיר בשם רוברט אלן צימרמן שומע אותו לראשונה ולאחרונה בחייו. ארבעים שנה אחר כך, הרבה אחרי שיתפרסם וישנה את שמו לבוב דילן, הוא יאמר (שוב) כי "ההופעה הזו של באדי שינתה את חיי". 
שלושה ימים קדימה, ועוד הופעה מסתיימת, הפעם  בקליר לייק. חברי הלהקה מתכוננים לעלות לעוד נסיעה באוטובוס הקפוא שלהם, נסיעה של לילה שלם עד היעד הבא. באדי מפתיע את חבריו: "השגתי מטוס, שלושה מקומות, 36 דולר לכרטיס. מי  מצטרף"? ריצ'י ואלאנס ו"ביג בופר" ריצ'רדסון עולים על הטיסה, והשלושה לא מגיעים לעולם ליעדם. חמש דקות ושמונה קילומטרים מההמראה, מתרסק המטוס ומחסל את אחת הקריירות הכי צעירות, מבטיחות ומרתקות של זמר רוקנרול אמריקאי.

יוני, 1971
שיר הנושא מאלבומו השני של דון מקלין יוצא להשמעה בתחנות הרדיו בארה"ב. American Pie נחשב עד היום לאחד השירים האניגמטיים והמנותחים ביותר שנכתבו אי פעם. מקלין עצמו, משנשאל על משמעות השיר, השיב לנוכח ההצלחה האדירה: "המשמעות היא כי בעצם לא אצטרך לעבוד יותר אי פעם בחיי".
אבל בפעמים אחרות, הוא מסביר כי השיר מתייחס לשינוי מהותי שעברה החברה האמריקאית – משהו שהיה ואיננו, משהו שלא יחזור. ואכן, בקרב כל מי שניסה והסביר וניתח את השיר, שוררת הסכמה כי זהו שיר של געגוע נוסטלגי לאמריקה של שנות ה-50, אמריקה השמרנית, התמימה, הפשוטה, אמריקה של שברולט, אלביס ופאי תפוחים. כל אחד מבתי השיר מסתיים במשפט זהה – The day the music died. משפט זה מתייחס לאותו יום בו נספה באדי הולי, אותו יום בו המוסיקה הישירה, הפשוטה, המרקידה – מתה, היום בו הרוקנרול של הפיפטיז הלך לעולמו, ואיתו, לפי דון מקלין, גם כל המוסיקה.

 


   
   
26 ביולי, 2013
איפה חוגגים בת מצווה משפחתית, ראשונה ואחרונה? ברור, צהריים ב"מול ים". זו לא היתה הפעם הראשונה שלנו בהרכב מלא, אבל לבטח זו הפעם הזכורה מכולן. אביגיל, כרגיל, הולכת על הטופ: מתחילה בשישיית אוייסטרים, חצי לובסטר, ומקנחת בביצת פאברז'ה, הקינוח האולטימטיבי באותם הימים. ליאנה קצת יותר שמרנית, פחות בענייני דגים, מתחילה עם שרימפס ומסיימת בפסטה. גם היא מבקשת ביצה פרטית לקינוח. היום, אם היינו, אם היתה המסעדה, זה היה בעייתי יותר. אחת טבעונית, אחת צמחונית, והפעם האחרונה שהתנעתי את המנגל בבית נראית כמו חלום רחוק. האמת? מה אוכלים זה זניח. עם מי אוכלים – זה מה שחשוב. כשיש תאומות הכל קורה יחד וכל כך מהר. שנתיים קדימה, הן כבר נערות. שלוש שנים נוספות, זהו – קץ הילדות. צריך להתחיל לשחרר.

20 ביולי, 2015
שבוע לפני יום ההולדת, אני מזמין מקומות לצהריים ב"מול ים". שלושה מקומות. מתי שהוא במורד הזמן המשפחה השתנתה. אף אחד לא מת, ואנחנו עדיין הורים נהדרים, אבל כבר לא ביחד. "אבא, נכון שנלך לאכול ביומולדת במול ים"? ברור, אני עונה, ברור. הכל השתנה, ושום דבר לא השתנה. לא לדאוג. נמשיך את המסורת, העיקר שנזמין ביצת פאברז'ה לקינוח, אחת לכל אחת.


 
23 ביולי, 2015, 09.00 בבוקר
עם השנים למדתי לאהוב את המחרובסקים. אני מודה, זה לא קרה בין לילה. הערכה לדרך, למחוייבות ולמקצוענות תמיד היתה, אבל אהבה? לקח לה זמן להגיע. האהבה מגיעה, כך אומרים, כשהרומנטיקה דועכת. קשה לתחזק את שתיהן יחד. עם מול ים, אולי בפעם היחידה בחיים, הצלחתי לראות את מושא האהבה דרך עיניים רומנטיות, להתרגש מהרגעים הגנובים של צהריים קסומים, להתמסר לתחושת "Well Being" המוחלטת שהמקום השרה בערבים האלגנטיים. בתקופת העבודה המשותפת למדתי לחוות את אחורי הקלעים של הזוהר: את המאמץ, את המחוייבות הטוטאלית, את היומיום הקשוח והתובעני. וידעתי ליהנות גם מהאהבה – יציבות, נאמנות וביטחון מוחלט במקום שלי אצלם ושל המחרובסקים בעולמי.
באותו יום, הרבה לפני תשע בבוקר, כבר הייתי בנמל תל אביב, מול העשן שעדיין היתמר מהמסעדה. להגיד שהייתי חלק מהמעגל הקרוב ביותר? לא, לא הייתי. אבל הכאב היה כמעט פיזי, והלב חישב להישבר. שלום מחרובסקי הבטיח לכל מי ששמע שהוא יחזור, ומהר. זו היתה הצהרה רומנטית, שהמציאות הבלתי אפשרית המיסה כמו חומצה שמאכלת פלדה.


23 ביולי, 2018
שלוש שנים אחרי. לא באמת הרבה זמן. The day the haute cuisine died. נראה כי יחד עם מול ים עלו בלהבות השאיפות לכונן מטבח עילי ויוקרתי בישראל. יוקר המחיה המאמיר, בעיות כוח אדם, שינויים בטעם הקהל שמחפש מסעדות יותר קלילות ובעיקר זולות – הכל מוביל לכך שהשאיפה לחוויית "מישלן" כבר לא גרה כאן יותר. משך שני עשורים וחצי היו פה שפים שניסו לתת את הכל, איש איש ומידת כשרונו ויכולתו, אנשים שכיוונו גבוה, הכי גבוה שאפשר בארץ. מול ים היתה ללא ספק הסמן הימני של תרבות "המטבח העילי" המסורתי, יש יאמרו השמרן. שמרן? אולי, אבל בכל פעם שנכנסת פנימה, היתה לך הרגשה שגנבת רגע קטן בארץ רחוקה ואסורה. השירות האולטרא קפדני אך נעים בהשגחתו הבלתי מתפשרת של צביקה. הידיעה שמה שלא יהיה, 99% שיורם, השף,  בדק ואישר בעצמו את המנה שאתה מקבל וכמובן, היתה את רוח המפקד המחרובסקית שמרחפת מעל: תמיד נוכח אך לעולם לא מסתחבק או יושב לאכול בשולחן "שלו", שומר על המרחק הראוי בין מקצוענות לישראליות.
לא שכיום אין אוכל טוב בישראל. יש, בהחלט שיש, אפילו מצוין. אבל אפילו הטובים והמוכשרים ביותר מבשלים כמו מכונית ספורט עם סמרטוט שתקוע באגזוז: חנוקים, בקושי על חצי מהכישרון והיכולת.

1 במאי, 1941
אחד הסרטים הגדולים והחשובים בהיסטוריה של הקולנוע יוצא לאקרנים. כבר מהרגע הראשון היה ברור כי "האזרח קיין" הוא יצירת מופת. 75 שנים אחר כך ההכרה בו רק גוברת. סיפור המסגרת מספר על עיתונאי צעיר שמתחקה אחרי חידת חייו של אייל עיתונות אניגמטי שהלך לעולמו, ומנסה לפענח את מילותיו האחרונות: "רוזבאד, רוזבאד". בסצנת הסיום, כשכל חפציו מועלים באש, רואים שהאש מאכלת גם את מזחלת השלג עליה גלש ביום בו נקרע ממשפחתו, שלמרות העוני והדלות, איתם הוא חווה את התקופה המאושרת היחידה של חייו. קלוז אפ – שמה של מזחלת השלג הוא "רוזבאד". קאט. עשן עולה. קאט. שלט "אין כניסה". קאט. סוף.

https://www.youtube.com/watch?v=eP0O1BKu3zk

35 במאי, 2160
 "מול ים, מול ים", ימלמל הישראלי האחרון שזוכר את המסעדה, רגע לפני שיעצום את עיניו. מול ים, שבמשך פרק זמן לא ארוך סימלה לחלק מאיתנו (תלביבים יהירים ומתנשאים) את התקווה שיום אחד יהיה פה נורמלי. שיום אחד נוכל להתעמק רק בהבדלים בין ג'ילארדו לקלר דה פין, שיום אחד הדבר הכי חשוב יהיה אם הלובסטר הגיע ממיין או מאלברטה. ייתכן והעמסתי הרבה מדי על כתפיים צרות מדי, אבל היום, גם רגעי האסקפיזם הללו, רגעי האשליה שיום אחד יהיה פה רק יום שיגרתי ומפוהק, גם הרגעים הללו עלו באש. גם מול ים וגם התקווה למקום נורמלי תחת השמש, שני אלה כבר לא יחזרו.
 
   
לייבסיטי - בניית אתרים