ינואר 2012
מאת: אבירם כץ.
(סומלייה בטוטו וכותב ב"על השולחן")


סיכומי שנה הם דבר שהעולם היה יכול להסתדר מצויין בלעדיהם. כן, אבל גם אנשים הם דבר שהעולם היה יכול להסתדר מצויין בלעדיו. בכל זאת, השנה קרו כמה דברים מעניינים מאוד, ובגלל שראיתי פה ושם סיכומי שנה שהכריזו על 'שנה משמימה שלא קרה בה שום דבר' החלטתי לשבת על התחת ולתת את הגרסא שלי.
השנה החולפת הייתה מאוד עמוסה ומרגשת מבחינה אישית, עם לא מעט דברים חיוביים לצד כמה דברים מרגיזים. עברתי לדירה חדשה (שהפכה אותי לבורגני בין לילה), עזבתי מסעדה אחרי כמעט ארבע שנים ותוך ארבעה חודשים כבר הרגשתי בבית במקום החדש, התחלתי לכתוב ב"על השולחן" (שזה הבית-ספר הכי טוב לעיתונאות ולמיקוד שיכולתי לאחל לעצמי), ועוד. אבל בינינו, לא הכל רלוונטי, ולא הכל מעניין את מי שטורח וקורא.

מגמות משמחות (או: איך קרה שהתחלתי לשתות יין ישראלי). 
לא ארחיב מעבר לכל מה שנכתב לא פעם (ובעיקר כאן!) על האיפוק והחתירה לאלגנטיות ולמקומיות במקום עוד עץ ועוד בשלות. בשורה התחתונה- השנה מצאתי את עצמי שותה - ונהנה! - מכמה וכמה יינות ישראלים, ואשכרה פותח בקבוקים מקומיים באופן מודע כדי לשתות בארוחת הערב שלי. ושנה הבאה, ממה שיצא לי לטעום בינתיים מבציר 2010, נראה לי שאני הולך אפילו לקנות הביתה ארגזים של יין ישראלי. עם מה שקורה עכשיו- כרם שבו, צרעה, לוינסון, שאטו גולן, רקנאטי, עמק האלה ועוד - אני, בניגוד לכמה לאחרים, מאוד אופטימי בקשר לתעשיית היין שלנו.

מצד שני:
אנחנו עדיין מוקפים באינספור קברנאים משמימים להחריד שכל כך מבאס לטעום. טעימות של יינות שלפעמים הם אפילו לגמרי בסדר, אבל הם כל כך חדגוניים, תוצר של חקיינות ועבודה משרדית בלי שמץ מקוריות שבא לך לבעוט בייננים. ואני לא מדבר כאן על יקבים גדולים, אלא בעיקר על יקבים קטנים וחסרי מעוף שזה מעציב. אפרופו יקבים גדולים, דווקא שם נושבות רוחות שינוי שמגיעות מהשוליים, אבל עוד קשה לי לקבוע עד כמה זה שינויים אמיתיים של הטיטאניק, רגע לפני הקרחון, או עד כמה אלו רק מהלכים שיווקיים קצרי טווח וחזון. הנה, כרמל הוציאו כמה דברים מוצלחים (הריזלינג קאיומי הוא הלבן הכי טוב שהם הפיקו עד כה), סדרת "אסמבלאז'" של ברקן בהחלט מציגה פנים חדשות ביקב, ואפילו מארזה, היקב הותיק עם התדמית החרדית, טעמתי לאחרונה כמה דברים צעירים וחביבים להפליא. יקבי רמת הגולן, כסלע איתן, ממשיכים בשלהם ואני לא יודע אם זה דבר חיובי או שלילי. היינות מצויינים, בלי שום ספק, אבל כמקרה בוחן אני מנסה לתהות על קנקנו של ה-T2. זה נסיון להציג משהו חדש, זנים אקזוטיים יותר, אבל בתכל'ס- ירדן נשאר ירדן. זה סגנון שכופה עצמו על הזנים ועל האזור, וכך יוצא שגם השנה טעמתי המון יינות של רמת הגולן, כולם היו מצויינים ומרשימים, אבל קשה לי לזכור בקבוק שהצלחתי לסיים בלי מאמץ.


 




יין ישראלי, גם בשבילי !
עוד כמה דברים מכעיסים שקרו השנה, ובל נשכח אותם, אפילו שעבר קצת זמן:
הבריונות של יקבי כרמל עשתה השנה שני דברים מכעיסים. האחד הוא הריב המתוקשר עם שגיא קופר, מה שהביא להתפטרותו מ-YNET. אני חד משמעית בצד של קופר, אבל כאן עוד אפשר לטעון שיש שני צדדים למטבע וכו'. מה שעוד יותר הכעיס אותי השנה הייתה התביעה של 'כרמל' את יקב שורק הקטנטן והסימפטי כי ניר שחם שלח מייל ללקוחות שלו ובו הצעה לקנייה עתידית של שיראז מכרם קאיומי. תאמינו או לא, "כרם קאיומי" הוא סימן רשום של כרמל (כיוון ששם הכרם הרשמי הוא "קאיומה", למרות שכולם קוראים לו "קאיומי"), וזה לגיטימי לשמור על זכויותיך, גם אם הן לפעמים קצת מגוחכות. 
אני בטוח שגם אנשי כרמל ידעו שמדובר פה בתום לב ולא בגזל מכוון, ובכל זאת בחרו לפעול בכוחניות שלטעמי היא חסרת פרופורציות. מובילות היא לא רק לייצר הכי הרבה יין, לשמוח כשמקבלים מפרקר 90 נקודות, לשמור בקנאות על זכויותיך ולתת בראש לכל מי שמעצבן אותך, קלה כחמורה. מובילות היא גם ובעיקר הטמעת ערכים של שיתוף, מנהיגות חיובית וקידום תרבות היין בכלל. את כל אלה איננו רואים כלל מהיקב הגדול במדינה, ואני באופן אישי יכול רק להצר על כך.
.
מכאן אני קופץ לתפריטי היין במסעדות, שקשורים בקשר ישיר לבריונות ואגרסיביות של יקבים ובעיקר של יבואנים. ברור, תפריט יין חייב להיות רווחי, וזה לגמרי לגיטימי לעבוד מול יעדי קנייה ברמת הסביר. א-ב-ל, ללכת למסעדה שהיא בטופ 5 של ישראל ולגלות שם תפריט יין שמוקדש כמעט כולו ליבואן אחד, זה זלזול מכעיס בלקוחות שלך. אני לא מתכוון לטחון את הנושאים האלו שוב, רק לומר משפט חד וברור למסעדנים ולמשווקים.
למסעדנים- כל ההסכמים הכובלים האלו לא באמת משרתים אתכם. אתם הרי מכירים את הטריק הכי שחוק בעולם - לבקש מחיר מופקע ואז להציג הנחה חסרת תקדים. לתת בלעדיות לספק יין אחד זה לזלזל בעצמכם ולזרוק זין על הלקוחות שלכם.
ליקבים, בלי להזכיר שמות (כולנו יודעים במי מדובר) - להציע כסף, מזומן, כדי שימכרו את היין שלך במסעדה- זה זילות המוצר שלך וזו הודאה שאתה פשוט לא מספיק טוב. יש לא מעט  מסעדנים שימשיכו לקחת את הכסף שלכם ולצחוק עליכם מאחורי הגב (או בפרצוף). אז אין פה, באמת, שום בניית ערך, של שם או של מותג. יש פה רק מכירה בטווח הקצר ושידוך כפוי שכולם מבקשים לסיים ברגע שאפשר, ואפילו קודם.

 
כרמל - יש גם דברים טובים.
ויין אחד שנחרט עמוק בתודעה:
היו המון יינות נפלאים ואדירים ששתיתי השנה. מהמיטב (אבל באמת המיטב!) של בורדו, מהעלית של שמפן, ולא מעט דברים שלמדתי לאהוב מאוסטריה ומגרמניה. אבל היין שהכי השפיע עליי, הדיר שינה מעיני וגרם לי להגות בו שבועות שלמים (אוקי, אולי אני קצת מגזים) הוא ה-
Stag's Leap Cabernet Sauvignon 
S.L.V 2007. שתינו אותו בטעימת "בורדו נגד העולם", ולצד שאטו לאטור 2004, היה זה היין האהוב עליי בטעימה. אבל הוא גם היה יותר מ"יין טעים" או "יין גדול". הוא היה אלגנטי בצורה כזו שבקלות היה אפשר לטעות ולחשוב שהוא מבורדו, אבל הוא היה גם עוצמתי ובסופו של דבר - מאוד קברנה ומאוד נאפה. הוא היה כל מה שיינות קליפורניה יכולים להיות, ומה שיינות קליפורניה צריכים להיות. מדובר ביין שאף אחד לא היה מביא בתור יין אופייני לאזור, כי רובנו חושבים שכל פצצת פרי ועץ (אפילו ברמות הגבוהות, שייפר, למשל) זה הרבה יותר 'נאפה'. אבל בעיני, דווקא מהיין הזה, עם סגנון שלא כופה עצמו, אפשר להבין מה זה באמת נאפה, לצד כל מיני מילים כמו טרואר ובית גידול. וזה יין שבמידה רבה, מסמן (אני מקווה!) את מה שקורה בישראל, את מה שאנחנו צריכים לשאוף אליו: מה שבתחילה נראה הכי לא שייך, אבל אחרי רגע של ריכוז מבינים שזה הביטוי הכי מזוקק של 'כאן'.
****
עברתי על הכתבה אחרי שסיימתי וראיתי שכתבתי בעיקר דברים רעים, למרות שבפתיחה טענתי שהיה מאוד טוב ומשמח השנה. אז אל תתנו לי לבלבל אתכם. היה מאוד מעודד, אני מצליח לראות הרבה דברים טובים. אלו הבשורות האמיתיות. יצא ארוך, ולא הספקתי לספר על כמה חוויות שמיימיות שהיו לי עם בורדו, וכמה חוויות נפשיות שהיו לי עם שמפניות. אולי ב-2012 אצליח להספיק ולכתוב יותר, כמו שאני מקווה.

 

יין השנה?
 
לייבסיטי - בניית אתרים