ינואר 2012
נתחיל את השבוע עם אחלה בדיחה. באנגלית זה יותר טוב, אז הנה.

An Indian walks into a grocery store and asks for toilet paper. The clerk asks if he would like no name, "Charmin", or "White Cloud".
"White Cloud sounds like good Indian toilet paper," says the Indian. "How much is it?"
"$1.00 a roll," the clerk replies.
"That seems pretty expensive," responds the Indian. "What about the
others?"
"Charmin is $2.00 a roll, and no name is 50 cents a roll."
The Indian doesn't have much money, so he opts for the no name.

Within a few hours, he is back at the store.
"I have a name for the no name toilet paper," he announces to the clerk. "We shall call it John Wayne."
"Why?" asks the confused clerk.
"Cause it's rough and it's tough and it don't take no shit from an Indian."



 







ימי ראשון מתחילים אצלי עם ניוזלטר מהאתר מעורר המחשבות (הנוגות, בעיקר) "העין השביעית". האתר מוקדש לביקורת על העיתונות המקומית, תוך הצצה למה שקורה בעולם הגדול וכמובן גם באינטרנט. מי שמכיר - מכיר, ומי שלא - מוזמן.
הכותרת של השבוע השני בשנת 2012 מתארת את מצב העיתונות הנוכחית, בישראל (ולפעמים גם בעולם):
"העיתונאות הישראלית של ראשית 2012 היא עיתונאות אידיאולוגית, עיתונאות מוטת אג'נדה. בעולם תקשורתי שבו אין אמות מידה ואין דברות מחייבות - הכל מותר".
.
המאמר הנוגה מביא כדוגמא את העיתון הראשון בישראל שיצא נגד העיתונות המגויסת של ראשית המדינה - העולם הזה ועורכו אורי אבנרי, שבכל מקום אחר היה מן הסתם מקבל איזה פרס ישראל, מינימום. נכון, אחריתו של העיתון היתה עצובה והוקדשה בעיקר לצילומי ציצים, וכל המרבה הרי זה משובח, אבל היו לו גם ימים יפים. בתור צעיר של פעם התמסרתי בשקיקה גם לניתוחים המלומדים - אולי מישהו זוכר את תהליך בחירת אנשי השנה שלו - וגם, אני חייב להודות, לציצים, שאז לא היו נפוצים מאוד בעיתונות המקומית.
הרבה מים עברו מאז, ואין פואנטה לסיפור, רק זו של האריה, שהזכירה לי שני אריות נוספים שעלו לדיון אצל כבוד השופטת חנה בן עמי.








































 
.
האריה הראשון הוא אחד האריות המוכרים והחביבים בישראל - האריה של יקב יתיר. אני מקווה שלא אקבל תביעת ענק על הפרת זכויות - אני רק רוצה לספר סיפור ובלי התמונה זה קצת קשה.
אז האריה הימני, הצבעוני, שייך כאמור לאחד היקבים המצליחים בישראל, יקב יתיר שנמצא בבעלות מלאה של יקבי כרמל. יקבי כרמל לא לוקחים שבויים. אולי זה הזמן לחזור לסיפור איתו התחלתי את השבוע.


יקבי כרמל הם סוג של ג'והן ויין מקומי. הם יורים איפה שצריך, ולפעמים גם איפה שלא. (ואף מילה על קופר, כן?) הפעם, הענק המקומי יצא לקרב מול יקב לביא, יצרן קטן של ליקרים שבבעלותו הסימן המסחרי של האריה השמאלי. דומה? לא דומה? תחליטו אתם. לא הבאתי את תמונות הבקבוקים, אגב, כי שם ההבדל גדול ובולט מאוד. בלוגו - אולי פחות.
על כל פנים, התביעה הוגשה. תמיד מעניין לקרוא דברים כאלה. אולי המספרים קצת גבוהים ומנופחים  (מחזור של 12,000,000 על 110,000 בקבוקים ביקב יתיר? במחירים סיטונאים? יפה מאוד!), אבל במחירים ובכמויות הלא גדולות של יער יתיר - הכל ייתכן. נראה לי, וזו מחמאה גדולה, שיקב יתיר הוא היקב הישראלי שזוכה למחיר הממוצע הגבוה ביותר עבור יינותיו - 100% פרימיום עם 100K בקבוקים ויותר לשנה. וזה, כנראה, יכול להיות החלק הכי מעניין של הסיפור.
.
להגיד שעולם היין חיכה לפסיקה בנשימה עצורה? טוב, לא ממש, אבל היתה פסיקה חלקית. שווה לקרוא, ולכן לא יהיה פה תקציר מנהלים. דעתי הפרטית לא ממש חשובה כאן, בוודאי לאור החלטת בית המשפט, אבל היי, בינינו, זה לא דומה מדי? מה, אין כבר חיות אחרות ביער? או שאולי כרמל תפסו את כולן בסדרה האזורית?



 
 
לייבסיטי - בניית אתרים