יולי 2012


אני כבר לא זוכר מה התניע את הרעיון: לטעום את המיטב של קליפורניה האלגנטית מול בורדו וקצת ישראל. אני גם לא בטוח מה רצינו ללמוד או להוכיח. בכל מקרה, ניצלנו את שירותיו של אור רכס, נציגנו בניו יורק, שאירגן לנו את הבקבוקים הנדרשים מתוצרת קליפורניה. את השאר מצאנו פה ושם באוספים פרטיים, של ח.ד הפקות ושלי. 
ששת סיבובי הטעימה, בכל אחד מהם יין אחד מקליפורניה מול אחד מבורדו\ישראל, לימדו אותי אישית שישה שיעורים מרתקים.
אני אשמח לחלוק אותם.

מרגלית, קברנה סוביניון SRי 2000
Stag’s Leap S.L.V. CS 1997

התחלנו בצמד הכי וותיק.
הרוב היו בטוחים שהמרגלית הוא מקליפורניה. "תביא ארגז", ביקשנו מרכס. ללא הרבה סימני גיל, המרגלית נשא את תריסר שנותיו בגאון. נכון, קצת פראי וקצת "לא מחובר", אבל יין רענן ומלא תענוג. וכבוד גדול.
האמריקאי נראה כמו מכונית שיצאה מהניילונים. ללא רבב או קמט. קברנה קלאסי, עם ניחוחות מינרליים לצד חבית "בורדו" סטייל. מאוד מאופק, מהודק ואלגנטי, עם טעמים ומורכבות גדולה על החך. ועדיין ילד.
שיעור מס' 1: מי ששם את היין הזה בטעימה של 1976 ידע מה הוא עושה. יין גדול בכל קנה מידה, מיובא על ידי הכרם, ובעידן של טרוף מערכות בבורדו הוא שווה כל אגורה שתשלמו עליו. רק מה - סבלנות.


Malescot St. Exupery, 2000
Corison, Kronos Vineyard Cs, 2006

המאלסקו, עד לאחרונה אחד הסודות המופלאים של מארגו ושל בורדו בכלל, כבר קיבל שם. ומחיר. הפעם הוא היה מעט מחוזר, אחרי חמש דקות זה נעלם והגיע הברט. לא נורא, כי היה גם מספיק פרי והמון אופי. עדיין בורדו "עולם ישן". אהבתי.
קוריסון. קאטי, או קאטי, כמה חיכיתי לדייט הראשון איתך. שמעתי איזה ליידי קלאסית שאת, אבל בסוף יצאת כזה בימבו אמריקאית - פרי בשל מהעמק, קצת תיבול ומתיקות - בקיצור, הרבה רעש, מעט עניין.
שיעור מס' 2: קוריסון מוכתרת כמלכת האלגנטיות הקליפורנית. אחרי דייט אחד (לא מייצג?) אין לה ולקליפורניה מה למכור מול בורדו הקלאסית. ולא רק מולה. חכו לסיכום.


 










Dunn Vineyards CS Howell Mountain 2003
Malescot St. Exupery 2003

רק לפני חודש וקצת שתינו את גירסת 2008 של Dunn. איזה הבדל של שמיים ויין. היין  של 2003 היה די מבאס. מתקתק, נפוח מחשיבות עצמית ומפרי בשל, ללא חן או עניין. לא פסול, ממש לא, אבל גם לא מעניין.
המאלסקו, אותו הבאנו בכוונה למרות שהוא לא נישתה מול ה-2000, היה נפלא. נכון, שנה "חמה" על הנייר, אבל היין היה כל כך מדוייק ואלגנטי שקשה היה להאמין לשמועות על השנה. נכון, יותר בשל מה-2000, יותר רמזים של פרי שחור ולקריץ, טאנינים מתוקים - אבל אחלה של יין. הלוואי והיה לי.
שיעור מס' 3: סטריאוטיפים הם רק סטריאוטיפים. הנה, Dunn מההר הגבוה יצא ריבה, מאלסקו משנה של ריבות יצא גבוה. וה"באנקר" של Dunn יצא מאכזב.

ירדן ק"ס אלרום 2001
Robert Mondavi To Kalon Vineyard Cs Reserve 2001

אייקון ישראלי מול מונומנט קליפורני.
האלרום מרגיש טיפה אחרי השיא. קצת חד מימדי, פרי אדום, טאנינים רכים ומאוזנים. עדיין מהנה.
הסינגל ויניארד של מונדבי, אחד המפורסמים שלו, לא ממש מספק את העונג. ברטי מדי. אין הרבה מה לומר מעבר. כמעט בלתי קביל, מאוד לא קביל לפי שניים מהייננים שטעמו אותו.
שיעור מס' 4: טוב, נחכה לסיכום.


 
Mayacamas Mt. Veeder CS 2004
Cos d’Estournel 2002

קברנה מההר הגבוה, שוב. אחד הלוקיישנים הנחשבים לפסגת הקברנה הקליפורני. מה אני אגיד, אף משגע עם פה שמרגיש כאילו מישהו נרדם בעת תיקון החומצה ושפך 10 ק"ג במקום 10 מיליגרם. אגב, אין לי מושג אם תיקנו חומצה או לא, וזה לא חשוב. היין מציג חמיצות כמעט בלתי נסבלת.
הקוס - טוב, שנה "לא נחשבת" בעשור האחרון, ומשהו שאפשר עדיין רק לחלום עליו בישראל. פשוט אחלה יין בכל מובן. לא שיא התחכום והמורכבות, אבל כייף של משקה. מדוייק, תיבול ברקע, שילוב עץ מעולה. ולא כל כך יקר, אגב.
שיעור מס' 5: ביקבים הגדולים של בורדו, כבר אין שנים רעות. נקודה. ובורדו היא בורדו, אי אפשר לטעות. יש לה אופי מובחן שלרוב קשה לחקות במקום אחר. מי שמכור לחומר הזה - יודע למה. וכן, הוא גם צודק.

Grand Puy Lacoste 2009
Joseph Phelps Insignia 2008

את שתי המפלצות שמרנו לסוף.
בורדו 2009 זה שיאים של עושר וריכוז, אין מה לדבר, אבל הם מתגמדים ליד אחת מהמפלצות הקליפורניות הכי עשירות ומרוכזות שקיימות Ever. האמת? האינסינייה לא כל כך מפלצתי. אבל הוא ריבתי, עשיר, רחב, מרוכז וארוך ברמות שהן כמעט בלתי אפשריות, בטח כשמדובר על לשתות בקבוק שלם. העץ, לעומת זאת, מאוזן יפה. והיין לא כל כך מתוק.
והבורדו? אפשר לשתות, עדיף לחכות ולשפוט את הבציר ממרחק של עשור לפחות, כמו ה-2003 שטעמנו ונראה כרגע כיצירת מופת.
שיעור מס' 6: איך הטעמים משתנים. פעם חלמתי שיהיה יין ישראלי כמו האינסינייה. כיום זה נראה לי כמו ה-200$ הכי מטופשים בעולם, כמעט.

סיכום:
במשפט אחד?
אין לנו בישראל במה להתבייש, בטח לא מול קליפורניה.
בפירוט:
לא, עוד אין לנו דומינוס או SLV, יינות של 95-100. אבל בשורה השנייה יש לנו לפחות 10 יינות שאני יכול לחשוב עליהם, שיעלו חצי או שליש ממיתולוגיות אמריקאיות, ויענגו יותר, באחריות, בטח בעשור הראשון של חייהם.
השאלה המעניינת היא כמה יקבים מצליחים כבר מגדירים "תעשייה". אין לי תשובה. 
אבל, וזה הסיכום של הסיכום, אני משוכנע שבעוד 10 שנים יהיו לנו לפחות 30 יינות כאלה, בתקווה שזו תהיה רק ההתחלה של משהו גדול. לדעתי המוגבלת מאוד, זה יכול להיות יותר גדול מרוב מה שקליפורניה של היום מציעה.

 



לייבסיטי - בניית אתרים