פברואר 2011
מאיפה מתחילים לספר את הסיפור?
כל מקום יהיה ראוי, אך גם כולם יחד יכולים לפספס את התמונה הגדולה. האמת, לא בטוח מהי התמונה הגדולה הזו.
האם זה הסיפור של משפחת מהגרים שמצליחה, בתוך 2 עשורים, להקים את היקב הטוב בישראל?
אולי זה סיפור של אדם עקשן, פרפקציוניסט, אוטודידקט, שממשיך לנסות ולעשות יין בורדלזי בהרי ירושלים, לפי עקרונותיו של פרופסור אמיל פיינו, שחתום על מהפכת שנות ה-80 בבורדו?
ואולי זה סיפור על מזל, להיות הראשון להתעסק ברצינות עם יין מהרי ירושלים, לצד ידע לשווק נכון את הסיפור ואת הסחורה, והראשוניות הזו עדיין מהדהדת בראש של כולנו?
אני חושב שאלי בן זקן עצמו, יסכם את זה כך: "לא יודע להסביר את זה, הסברים זו העבודה שלכם". הנה, כשהוא נשאל על יינות 2005 המצויינים, ומדוע הם יצאו כפי שהם, הוא ענה בפשטות: "אין לי הסבר. ייתכן שאני עושה פחות מהנדרש לגבי תיעוד הבצירים השונים וההבדלים ביניהם, אבל ככה אני".
לא קל לתאר 20 וכמה יינות שונים, שנלגמו בכמה פלייטים רצופים. הטעימה התנהלה ללא הדרכה של אלי, והשיחה הערה שהתנהלה בין חלק מהטועמים נקטעה בגסות מסויימת על ידי אחד הנוכחים. חבל שכך, כי לא כל יום יוצא לאדם מהישוב לטעום כתף אל כתף עם עורך מגזין יין אירופאי, MW סינית, כתב אנגלי בכיר ואייקון צרפתי. אבל זה מה שיש, לקראת סיום הפלייט השלישי האלכוהול עלה והלשונות השתחררו יותר, רק מישל בטאן נותר כעוס משהו, חמור סבר ואילם. במובן הזה, הטעימה היתה מרתקת ושונה מכל מה שפגשתי בעבר. הערות קצרות של ארבעת הזרים - מר ויצארי האיטלקי חלה ולא הגיע - מובאות בסוף.



 
קסטל "C".
כללית: שרדונה אנרגטי, מינרלי, בעל תוחלת חיים של כ-6 שנים. בעיית החימצון המוכרת לנו מבורגון ומהעולם קיימת גם כאן, וההמלצה שלי היא לחכות שנה-שנתיים, זה קצת מרכך ומעגל את הקצוות החדים - ולשתות תוך עוד שנתיים. במגנום אפשר לחכות מעט יותר.

2010 - טעימת חבית. נראה כי הפיאסקו המחוזר של 2009 לא יחזור, והיין יככב בתפריטים כפי שהיה עד היום. רענן, אלגנטי ומהודק.
2008:
רענן, משקל נהדר על החך – לא כבד מדי. חמיצות נוכחת. מינרליות, משמש. יאממי.
2006:
ממגנום, בקבלת הפנים. דומה בהתנהגות על החך ל-2008. בשיאו.
2005:
מינרלי מאוד, הפה מעט נופל מבחינת הנפח. סיום מלא וארוך. מאוד אלגנטי. לוקח זמן אבל הוא מתמלא ונראה מצוין. לדעת רבים זה היה הטוב מכולם.
2004:
מעט מעושן, מעט מחומצן, אף נעים ומלא חן. מינרלי. נפח טוב, סיום בינוני, חי ומהנה.
2001:
הצבע כבר מתחיל להיות כהה. מחומצן, מרמלדת תפוז, הפה כבר רק עם חומצה, ללא פרי.
2000:
עוד יותר ריחות חימצון, הפרי עמוק מתחת לזה. קצר, חומצי, נחתך בפה.
1998:
הבציר הראשון. באופן מפתיע הוא רענן, פירותי וצעיר יותר מהשניים הקודמים. מעט מרמלדה. הפה רזה למדי, ושוב טוב יותר. חמיצות מאוד בולטת בסיום.
 
פטיט קסטל

כללית: יש כאלה שחושבים אחרת, אבל אני לא מתחבר לפטיט קסטל. הירקרקות שלו מפריעה ומעט מוגזמת בעיני. מצד שני, הרבה מיינות בורדו הם כאלה, אז באמת שאין יותר מדי מה להתלונן, וזו בהחלט לרוב שאלה של טעם.
2007: 
האף הטוב והרענן מכל החמישה.
טאנינים מעט מחוספסים, נפח טוב, חסר לי מעט פרי, וגם זה "רץ" לאורך רוב היינות, בוודאי מול השפע של הגרנד וין.
2005:
האף מעט ירוק, פלפלי.
הפה מאוד רזה, לי הוא לא היה ממש נעים. אחרים חשבו אחרת לגמרי.
2004:
שוב, ירוק אבל לכיוון המתובל-עשבוני. פרחוני, אדמתי ומעט טחב. ירוק ומעט גס בפה.
2001:
אף מאוד קלאסי ומאוזן.
גוף בינוני, חסר מעט נפח, גם כאןירקרקות של עשבי תיבול. הטאנין מעט יבש. מעורר כבוד.
1998:
הבציר הראשון. חבית מורגשת עד מאוד, מינרלי, הפרי
כבר עייף. ועדיין - חוויה.
 
קסטל גרנד וין.

כללית: לא מעט טעימות אורך בורדלזיות שעשיתי היו פחות מתגמלות מזו. היינות הבוגרים מפתיעים ברעננותם. תעודת כבוד ליקב שמנפק כזה יין בעקביות ולאורך זמן. האמת? הקסטלים של השנים האחרונות מוכנים לשתייה תוך שנה-שנתיים משיחרורם לשוק, אבל אי אפשר להתווכח עם מי שישתה אותם מייד. מי שרוצה לחכות  - עשר שנים מהבציר, פחות או יותר, תלוי בשנה.
2007:
פרי בשל, חבית משולבת, מאוד אלגנטי, ממשיך לככב.
סיום ארוך, חלק ונעים.
2005:
אף: מעט פרחוני, מעט ירקרק, מעט מהודק. ניעור מוציא ממנו יופי של מורכבות.
הפה – תיבול ירקרק. מתיקות נעימה ומינורית. המון פרי. עדיין צעיר.
2004:
פרי שחור, דובדבן, תיבול נהדר מהעץ, רענן מאוד. נפח מעולה על החך, מורכב, טאנינים רכים, ארוך ומענג לחלוטין. לטעמי הטוב ביותר עד פה. אולי 2007 יהיה כזה. המלצה – לכו וחפשו יין מבציר 07.
2003:
קצת פחות מרשים ומדויק מה-04, עדיין – מעניין, מהנה, מוכן ומתגמל. מעט ירוק, בעיקר בפה.
2001:
האף: נופל מעט. ירקות מבושלים, טחב, אבל מעל יש פרי שחור, שוקולד.
לא ממש נקי.  הפה קצת חלול, טאנינים מעט גסים. לשתות. 
2000:
השנה הראשונה עם פטיט ורדו, 2-8% בכל השנים.
האף מאוד "בורדו" – פרי, מינרלי, הטאנינים מעט גסים, הפרי קצת מאחור.
האנגלים מתים על זה ככה.
לשתות.
1999:
העץ בפרונט, על האף וגם על החך.
חמיצות גבוהה. מעט מתכתי. טאנינים יבשים. כללית - יש פרי ויש חיים.
1998:
טחב ועור, פרי חי, טאנינים טובים, מסגרת יפה שמחזיקה את היין. יופי של יין ובמצב מצויין.
1997:
דובדבן אדום, עץ, טאנינים יבשים, מעט טעמים ירוקים וקצת עייף בפה.
1996:
רענן יחסית. שוקולדי, ארוך ומורכב, הגיל ניכר עליו, מעט לא מאוזן, הטאנינים מעט קשים מול הפרי, אבל - יין מרשים שחי בכבוד רב.
1995:
כמו ה-06, אבל עם מעט יותר נוכחות של פרי. בדיעבד, אני סבור שמעט פחות עץ בשנים הללו היה עושה טוב יותר ליין, אבל אלה בדיוק המשפטים שמבקרים יכולים להגיד, בייחוד אלה שמעולם לא עשו יין.... בקיצור, אחלה יין.
1993:
הזדמנות אחרונה לטעום היסטוריה.
היין כבר עבר זמנו. קרמלי, סוכרייתי. הפה – שטוח, חלש. חסרה קצת חמיצות שתרים את העסק, אבל יש בו משהו מרגש.
 


יורשי העצר - איתן (מימון) ואריאל בן זקן. נעים להכיר.

קסטל "C" - נתונים טכניים.
הרכב: 100% שרדונה.
חבית: 12 חודשים, שליש חדשות.
שנה ראשונה: 1998.
בק' בשנה: 20,000

 

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

.

 


.

פטיט קסטל: נתונים טכניים (כללי).
בלנד טנט': קב"ס ומרלו בחלקים שווים, השלמות של קב' פרנק, פטיט ורדו ומלבק
זמן חבית: 16 חודש
שנה ראשונה: 1998
בק' בשנה: 40,000

 

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

גרנד וין: נתונים טכניים (כללי).
בלנד טנט': 65% קב"ס, 25% מרלו השלמות של קב' פרנק, פטיט ורדו ומלבק
זמן חבית: 22 חודש
שנה ראשונה: 1993
בק' בשנה: 40,000

 

..

 

 

 

משפטי סיכום:
"אולי 20 אנשים חיים מכתיבת יין בבריטניה", אמר לנו Robert Joseph האנגלי. מעט, מעט מאוד, לאומה שמרכזת את מסחר היין העולמי. מה לנו כי נלין? לנו יש פלאפל, וכמה חובבים ברמה גבוהה שכותבים על יין אבל בשום אופן לא מסוגלים להתפרנס ממנו. "אה, במקרה הזה הביצה מגיעה לפני התרנגולת, זה ברור" טוען ג'וזף. "אין ביקוש עולמי לכתיבה על יין, ולפיכך אין התמקצעות". אז הנה הזדמנות נדירה לשמוע מכאלה שחיים מכתיבה על יין כמה מילים על יקב קסטל, שהוא אולי לא הבבואה המדויקת של יין ישראלי, אבל זה מה שהחבר'ה האלה טעמו.
Robert Joseph האנגלי, למעלה מימין:
פער גדול מדי (סגנוני וגם איכותי) בין הסדרה הראשונה לשנייה.
מעולם לא טעמתי יין כמו ה-1993, שהוכן תכל'ס בפחי זבל ונראה כל כך טוב אחרי 20 שנה.
הערה שלי: הוכחה לקיומו של ה-Gout Anglais הידוע - אם יש פרי ביין, זרוק אותו למרתף לעוד עשור אחד לפחות.
Jeannie Cho Le מהונג קונג, למטה משמאל, 
האסיאתית הראשונה שזכתה בתואר MW:
2005 הדהימה אותי. הצלחה לכל אורך החזית.
הפטיט קסטל, שעולה חצי מהגרנד וין, מהווה קניה מעולה, Great Value.
Jan Van Lissum ההולנדי, למעלה משמאל:
הכבוד האירופאי ליינות קשישים מעניינת ומרתקת. שנים רבות חשבתי שמדובר במס שפתיים, ,כיום אני מבין שזו גישה עם המון נסיון וביטחון, שמוכנה לקבל יין מבלי להכין רשימת מכולת של הפגמים הטכניים שלו.
Michel Bettane הצרפתי, למטה מימין:
יקב קסטל מרשים אותי בנסיון לייצר יינות אירופאיים, מורכבים ומעניינים, כאן בישראל. אינני מכיר את התעשיה שלכם לעומק, אבל קסטל מייצג יין ברמה בינלאומית גבוהה.
.
אלי בן זקן: בשלב כלשהו יינן מתחיל לספור את החיים שלו בבצירים. אני לא יודע כמה נשארו לי. אולי אחד, אולי עשרה. כך או כך, אני תמיד מסתכל רק קדימה.

 
לייבסיטי - בניית אתרים