דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> ארכיון >> Delamotte, דרוהין 1985, פסקרה יאנוס 1994 ועוד
 

 

 

נובמבר 2007

ארוחת ערב ביתית - כבר סיפרתי שזו הופכת להיות האופציה המועדפת?
אולי זה הזמן להסביר מדוע. בראש ובראשונה - קשה למצוא כסא פנוי במקומות המבוקשים בהתראה של יום-יומיים מראש. אני יודע שאפשר להזמין גם קודם, אבל לא תמיד זה אפשרי.
בנוסף - שיטת שני הסבבים מביאה לי את הקריז. 1930 מוקדם מדי, 2200 - מאוחר. אז מה לעשות? ושוב, אני מכיר את כל התשובות המקובלות, אבל לפני שלוש שנים אם הייתי רוצה שולחן בשעה 2053 - היו אומרים תודה רבה. אני מפרגן לעמיתי המסעדנים על השיגשוג שלא היה כדוגמתו, אבל מה, לי זה לא מתאים.
שלישית - אם לפני שנתיים ואפילו שנה, המסעדנים עשו ה-כ-ל כדי שמחיר הארוחה לא יגלוש מעל 150 ש"ח לאדם, היום מסעדן שלא משקיף על ה-200 מלמעלה מרגיש אידיוט. והוא באמת אידיוט, כי הלקוחות ישלמו, אז הוא לוקח. הרי בימים הקשים מכרו ארוחות מלאות ב-69 ש"ח (זוכרים את מיקה-מיל? את אודיאון? ועוד רבות וטובות). היום - מנה ראשונה עולה יותר. אז 500 לזוג כולל מים וחליצה הפך להיות מחיר מבצע. יקר לי מדי, ובהתחשב בתמורה היורדת - גם מבאס. ואני יודע שבאירופה זה עולה לי יותר.

ורביעית, או שאני התרחבתי או שהשולחנות הפכו צפופים יותר. נראה לי שאיזה רואה חשבון או יועץ התחיל את אופנת החישוב של "פדיון למ"ר", והמסעדנים רוצים לשבור שיאים. במסגרת הזו מצופפים את השולחנות עד שהשכן מלפני ומאחורי ומצדדי הופך להיות חלק אינטגרלי מהשולחן שלי. לא בא לי.
אז אנחנו בבית, משתדלים לפחות. אני מתחייב שבסילבסטר הזה אני לא מוציא את האף החוצה, גם במחיר "מציאה" של 500 ש"ח לאדם. הסתייגות - אם אני זוכה בלוטו, אני ב"מול-ים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

Delamotte Blanc de Blancs NV
למי שלא מכיר, Salon נחשב לבית השמפניה הכי בעולם. 50,000 בקבוקים בשנה - ולא בכל שנה, רק שרדונה ורק תווית אחת - וינטייג' אמיתי. יפה. ומה עושים בשנים בהן לא מכינים יין (במאה ה-20 הכינו 37 בצירים בלבד)?
או. הסחורה עוברת אל האחרות הגדולה והמיוחסת פחות, Delamotte. דלמוט מכין גם יינות וינטייג' וגם NV, למיטב זכרוני 100% שרדונה. הבית אולי מיוחס פחות, אבל היינות - טובים, טובים מאוד גם אם מעט יקרים ביחס לאיכות. היין הזה, 100% שרדונה כמובן, מרגיש חד ועשבוני, לימון, מעט שמרים. תחושה נעימה על החיך, ביעבוע טוב ועל סף האגרסיבי, יין עם אחיזה טובה, עם נוכחות וביטחון עצמי, יין שיילך מצויין עם פירות ים למיניהם. שווה, עשוי טוב, כן ירבו זכיותינו.

Olivier Leflaive Chablis Vaillons 1er 2004
אף עליו אפשר להתפייט ולומר "Drop dead gorgeous". באמת שיש בו הכל - המון פרחים, פרי בשל ואקספרסיבי, מעט עץ משולב וטונות של קסם.
חבל שעל החיך היין מאכזב מעט. הכל מגיע מהאף לחיך, רק הריכוז והנוכחות מעט חסרים. יין אלגנטי, סיום בינוני, אפשרי אבל לא ממש מרגש.
ציון: 89

Chateau La Dominique 1989
קורקי או לא? קורקי או לא? אני טענתי בלהט שלא. האף היה מעט משונה, מייד נפרט, אבל על החיך - אין סימן. אז מה היה לנו? אף בשרני, אדמתי, אפילו ברטי, הל - אולי השילוב של ברט והל עושה קולות של קורקי? פרי נמצא אבל כבר לא בחזית. אני נהניתי.
הטעמים השלישוניים נגסו בפרי הבשל, השאירו לא מעט אבל אולי לא ממש מספיק. חמיצות עדיין מרעננת, גוף בינוני, אפשר לשתות - אבל בטח אין טעם לרכוש, אם הבקבוק הזה מייצג היטב את שאר רעיו.
ציון: 89

Joseph Drouhin Grand Echezeaux 1985
היין הגיע שלושה ימים לפני שהפקק נחלץ. חבל חבל חבל, אמרתי, ואולי צדקתי, כי מי יודע איזו חוויה הפסדנו. היין היה מקסים, ויכולתי רק לטפול לידידנו D הגדול על הראש, שפתח שבוע אחרי שבוע שלושה מגנומים של הדבר המדהים הזה מבציר 1996, רק כדי לשפוך אותם לכיור ולקלל את היצרן, האזור, היבואן ואת מי לא. חברים, יותר ויותר אני מגלה שליינות בורגון צריך סבלנות, הרבה סבלנות. בשלב הראשוני - מי שאוהב יכול להנות מהפרי הנהדר ומהאיזון המושלם. מי שימתין מספיק זמן - ייהנה מברבור שבקע מהברווזן המכוער. "הכיעור" - אלו הן השנים בהן היין סגור, חמוץ ומאתגר, חסר חן והייתי אומר אף חסר טעם. כאן - היין היה בשיאו. פרי אדום, פרחוני, מעט רמפת יער, מבושם, בשרני, מה לא - יין גברי אבל עם שיער כסוף בצדעיים, רזה וכמעט ללא שומן.
גם על הפה - ה"שיק" נמשך. ארוך, מעודן, אלגנטי, חמיצות נוכחת אבל מה הבעייה איתה? המון משקעים - כדאי לסנן את היין המקסים הזה. אלגנטי ומלא חיים כבר אמרתי?
ציון: 92

Dom. de Lambray, Clos de Lambrais 1998
1998 היא שנה בעייתית. לא שאין יינות טובים, אבל קשה למצוא יינות גדולים בבורגון. ההבשלה הפנולית, אמר לי יינן מהאזור, היתה קצת בעייתית. אלכוהול יש, טעם יש, אבל לא ממש מורכב. אינני יכול לסתור את הטענה הזו, אבל היין הזה מוכיח אותה היטב.
פרי שחור, מתובל, ריחות קלייה וקפה, מעט פרחוני וירוק, בסך הכל אף מורכב ומעניין. הגוף בינוני, לא מורכב, כאמור, עוצמתי למדי, חי ובועט, את הצמד שנותר איישן לפחות 5 שניםף, אם יהיה לי אומץ גם עשור. זה בורגון טוב, לא ענק, שצריך זמן. ולמי שהיה ספק - דומיין דה למברה חזר לעניינים.
ציון: 90

Pesquera Janus 1994
היה לנו ויכוח קטן על פרקר, אבל לקחת ממנו את העובדה כי הוא חתום על הגילוי של אלחנדרו פרננדז, האיש והאגדה מאחורי יקב פסקרה - אי אפשר. אלחנדרו מסתובב עם הלמבורגיני שלו ברחבי עזה (סליחה, ריברה דל דוארו, שזה אותו דבר רק בלי קסאמים), טוען כי יש שלושה יקבים גדולים בעולם - פטרוס, DRC ופסקרה, וממשיך לעשות יינות שהם שניים רק ל-ווגה סיציליה ככל שאמורים הדברים בריברה.
כאן - אף "ריוחה" מודרני, יותר ריוחה מאשר מודרני. מאובק, פרי אדום ושחור, פטל וגרגרי עיר, עשבי תיבול כתושים, טחב ופטריות. בסך הכל - האף רענן, מורכב ומאוד מרשים ומושך.
הפה לא מאכזב. גוף מלא, פרי נהדר ומלא חיים, רענן, סיום ארוך, אי אפשר לטעון למורכבות שיא - אבל בהחלט יין מרתק, חי, בשיאו.
ציון: 94

Stonewell Red Nectar Shiraz 2005
"תמי, זו לא את, זה אני", לחשתי לייננית המקסימה Tammy Schutz אחרי לילה שלם של יין, אוכל ורומנטיקה. תמי, עוד לא בת 30, דור שישי ליצרני יין, עוסקת במלאכה מגיל 19. זה יין שיש בו הכל, הכל הכל, אבל לטעמי יותר מדי מהכל. אחרי כל העולם הישן היין נראה לפתע גס ואפילו ברוטאלי. הוא תוקף את החיך במתיקות ובריכוז כזה שקשה לי להאמין שאפשר לשתות יותר מכוסית אחת ממנו, וגם, לא בכל הזדמנות. אבל חובבי הז'אנר ימצאו כאן אחלה בארוסה, ואני מודה שגם אני אהבתי אותו בטעימה של יינות אוסטרליים שאירגנה חברת מרש. כנראה משהו בכיול של החיך לא עובד: אחרי האלגנט אי אפשר לעבור לסטרואידים הללו.
ציון: 87 אבל רק לחובבי הז'אנר.

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים