ברנרד דוגה פי.

תומר גל, יבואן היינות.

פברואר 2008

אין הרבה יקבים שמסמלים טוב יותר את מהפיכת ה"מגדלים" שעברה ואולי עדיין עוברת על בורגונדי, מאשר היקב הקטן של ברנרד דוגה. (ה-Py נתרם ע"י שם משפחתה של אשתו, והזכות ניתנה לה כיוון שכחלק מהנדוניה היא הביאה כמה דונמים של כרמים, מהאיכות הגבוהה ביותר....מישהו אמר המאה ה-21?). התוצרת של מעט יותר מ-70 הדונם של היקב נמכרה בעבר לאחד הנגוסיאנטים המשובחים של בורגון - בית לרואה. ההתעוררות שחווה האזור, גידול הביקוש ליינותיו, בעיקר לאלו המשובחים יותר, הביא את ברנד דוגה לנתק את קשריו רבי השנים עם הגברת הראשונה של האזור, ולצאת לדרך חדשה.
הבציר הראשון של היקב היה בשנת 1989, והשאר היסטוריה. בניגוד לתדמית המודרניסטית שדבקה בו, אולי בגלל הצבע הכהה יחסית של יינותיו, האמת שונה במעט. תיקון, בהרבה. דוגה-פי הוא אחד הקלאסיקנים של בורגון, יקב שעושה הכל בעזרת בני המשפחה, ובשיטה הישנה. נכון, ברוב השנים החביות תהיינה חביות חדשות, ביינות הפרמייר קרו ומעלה, אבל הייננות קלאסית להפליא. שמרים טבעיים, השרייה עם שזרות, דילול יבולים (לא ברמה הפנאטית של לרואה, נכון, בכל זאת צריך להביא אוכל הביתה...).
מדובר, אם כן, ביקב בוטיק "אמיתי", עם ייננות קלאסית ומחירים בשמיים (עוד מעט נגיע לזה...), כאשר התופעה אינה ייחודית לישראל, דווקא כאן התמחור הגון יחסית לבורסה העולמית. כרגיל, השאלה אם היינות הללו שווים את מחירם תלויה יותר בזהות נותן התשובה מאשר באמת אבסולוטית אחת. אין מחלוקת כי אלו מהיינות הטובים שיש בבורגון בפרט וכנראה בעולם בכלל.

בציר 2004, ואני מניח שאינני מחדש הרבה, לא נחשב כבציר גדול בבורגון. יחד עם זאת, אני חייב להודות כי טעמתי בבורגונדי חלק לא מבוטל מיינות היצרנים שתומר מייצג, וכי אהבתי כמה מהם יותר מאשר את מקביליהם הנוצצים של 2005 המהוללת. יינות 2005 הם יינות "יפים", אבל יינות 2004 הם "בורגוניים".
הקיץ של 2004 היה בין חמים לקריר, אבל לרגע אחד לא חם. למעשה, ספטמבר היה זה שהציל את המצב, בהיותו בהיר ונטול משקעים. "הבציר עלה לי כפול", אומר ברנרד דוגה, "כיוון שנאלצתי לעשות עבודת מיון קפדנית בצורה בלתי רגילה". ג'בריי ספגה שלוש סופות ברד במהלך 2004, וחלק לא מבוטל מהגרגרים מתו אך לא נשרו. היבולים היו נמוכים להפליא, סדר גודל של 350 ק"ג לדונם, אבל דווקא עובדה זו איפשרה לקבל רמת סוכר טובה (13% אלכוהול ויותר בכל היינות), וגם ההבשלה הפנולית, זו שאחראית בסופו של דבר על חומרי הטעם, לא נפגמה. התסיסה נעשתה עם אשכולות שלמים, מה שאומר שהיו הרבה שזרות (=יותר טאנינים), עדות נוספת לאיכות היחסית גבוהה של הבציר Chez Dugat-Py.
"זה היה בציר של כורמים", אומר ברנרד. "אם לא עשית עבודה נכונה בכרם, לא היה טעם להתפלל אלר כך לתוצאות טובות, הכל נדפק". קשה באימונים, קל בקרב? אחרי הטירונות אצל גב' לרואה, הכוהנת הגדולה של הכרם, הדגשים הופכים להיות ברורים. יין טוב מתחיל בכרם, כבר אמרנו?
אין ספק שאלו מהייינות המרשימים ביותר של בציר 2004 המאתגר. משזה נאמר, אני מוסיף ואומר כי הטעימה לא היתה פשוטה. אמרתי את המילים האלה במהלכה וזכיתי לכמה מבטים כעוסים, אבל מילא.
היינות, לפחות במצבם הנוכחי, אינם יינות הדוניסטיים וחושניים, נקודה. ההנאה בשתייתם היא יותר "אינטלקטואלית", רוצה לומר שאפשר להעריך ולהתפעל מהמבנה, מהמורכבות והעושר, אבל הפרי הטעים עודנו קבור אי שם מתחת לחבית ולטאנינים. מי שאוהב את היינות שלו כך - שיבושם לו, אני מעדיף לחכות, לחכות עד שהם הןפכים יותר מתמסרים ורכים. נכון שהמשמעות היא שלעיתים שופכים חלק מהם לכיור, אבל.... אלו יינות שדורשים זמן, נקודה. זמן, וכיסים עמוקים.
ולמי שיקרא עד הסוף - סיפור קטן, בונוס.

לא טעמנו, אבל מותר לפנטז....