יוני 2009

כמה פעמים בחיים יוצא לבן אדם מהישוב לשתות "לה טאש"?
לא הרבה.
אז ברור שכל פעם שכזו היא סוג של ארוע מיוחד, לאו דווקא בגלל האיכות של היין (וגם לזה נגיע), אלא בראש ובראשונה בגלל המחיר הכמעט בלתי אפשרי. תוסיפו לזה את הציטוט של הבעלים, אובר דה וילאן:
A great wine and it may eventually equal the 1990
והציפיות די בשמיים.

אינני זוכר כיצד ומתי בדיוק קנינו את היין המדובר. זה היה מזמן, כי חשבנו שחלון השתיה שלו לא יגיע לעולם (והוא הגיע), וגם שילמנו הרבה פחות מהמחיר המטורף המצוטט כיום באתרי האינטרנט השונים, עם משבר עולמי או בלעדיו. היין ישב במרתפינו המקוררים וחיכה לרגע הנכון.

אבל זו הנקודה, הרי. אין רגע נכון ליין גדול. יין גדול הוא הרגע עצמו, הוא זה שהופך יום רגיל ליום מיוחד, יום סתמי ליום מרגש. צוות ההיגוי בחר את הלוקיישן (מסעדת מאראבו) ואת התאריך (מתישהו בתחילת יוני), כל אחד מאיתנו שלח יד ארוכה ללב המרתף כדי למצוא עוד בקבוק שיהלום את גודל הרגע, וקבענו להיפגש.

אבל זה לא היה כל כך פשוט, כי לכל אחד היה מה להגיד בנדון. ראשית דבר נלך צעד אחרוה, כי צריך היה להחליט באיזה סדר שותים את היין. ראשון, שני, אחרון? ראשון - טוב, ברור. כדאי להתחיל עם כזה יין כשהחך נקי ומכוייל היטב. אבל אחרי כזה יין, מה עוד אפשר לשתות? כלומר, אפשר לשתות הרבה, אבל האם אין בכך כדי "בל תשחית"? אחרי החוויה האולטימטיבית, מה עוד יכול להתמודד עם הרגע?
חיים, שאוחז בתואר המחייב "זוכה פרס ירדן", פסק בהחלטיות: מצידי תשתו מה שאתם רוצים. אני שותה כיין הראשון את ה-LT". לך תתווכח עם התואר, עם הידע והניסיון, עם משפטן מהשורה הראשונה, ובעיקר עם האדם שמחזיק בבקבוק ושהודיע שמה שנחליט זה בסדר, אבל לא בטוח שהוא יביא אותו אם זה לא יתאים לו. אז הגענו לפשרה - אנחנו מגיעים ממילא קודם, נשתה שמפניה טובה ואחריה יוגש ה-LT. אבל גם קודם לרגע הזה היה ויכוח לא פשוט - האם צריך לפתוח בכלל את הבקבוק או שמא עלינו ליישנו עוד? הרי בטעימות שמתאר Burghound מסופר על יינות משנת 1962 שמעבירים חוויות שאי אפשר לתארן במילים! אז אולי שווה להמתין? כרגיל, לכל אחד יש דעה משלו.

שרגא היה הראשון להודיע שמבחינתו נעשה מה שאנחנו רוצים, הוא נייטרלי, ובכלל, אם זה תלוי באחרים זה עלול לקחת 40 שנה או בכלל לא. לדוד היתה דעה חד משמעית: "חברים, זה לא חלק מהירושה שלי, את זה צריך לממש. צריך לפתוח את זה עכשיו כי לדעתכם היין יהיה מוכן רק עוד 30 שנה ואני לא מחכה".
אני? בכלל לא רציתי לפתוח, כי אחרת לא יהיה לנו על מה להתווכח. מידי חודש הנושא היה עולה וגורם לנו לפרץ של דיונים, שבשיאם היינו נפגשים לארוחת צהריים כדי לסכם את הנושא, ועל הדרך לשתות משהו אחר. אז מדוע עלינו לסיים את זה? אבל כולנו ויתרנו. אני על השותפות המרתקת, דוד שרצה לפתוח אתמול וחיכה חודש, וחיים ויתר על הרעיון ללבוש טוקסידו לכבוד הארוע והגיע רק עם עניבה, או שגם זה לא, לא ממש זוכר. אז שתינו סוף סוף את ה-LT 1991.

התחלנו כאמור בשמפניה, גם היא לא ממש צעירה, אבל לא קשישה.
Gimonnet Special Club 1998
איזו פתיחה לארוחה. ה-SC של ג'ימונה לא מאכזב פעם אחר פעם, לא משנה איזה בציר. ריח של שמרים ובריוש מפנה מקום לריחות של פרי לבן והמון פרחים, האף מורכב ומעודן ברמות שגורמות לכולנו לחייך. היין רענן להפליא, ללא סימני גיל, הביעבוע טוב, איזון מושלם לצד מורכבות ועניין שארוזים בהרבה רעננות. משקה מרהיב.
ואז הגענו ללה טאש מבציר 1991.
חיים רחרח, טעם ופסק: "לא היה צריך לפתוח, היין צעיר מדי ואנחנו מפסידים היום הרבה מהחוויה". דוד לעומתו, קובע בפסקנות – זה השבוע הכי מושלם לפתוח את היין. את שאר הארגז שיש לי אני פותח בשבוע הקרוב. זה בדיוק הזמן.

DRC La Tache 1991
נו, מה יהיה, לקרדה או תענוג?
האף מתחיל מאוד קירשי, מרוכז, אדמתי, עם המון ריחות של רצפת יער ופטריות, זפת, אפילו סויה. אף מורכב ועוצמתי. אבל זו רק ההתחלה כיוון שהעסק מאוד דינמי, והיין משתנה ומתפתח כל הזמן. שוקולד מריר מתחלף בריחות קירש, אחריו עולים ריחות של ורדים, שמפנים שוב מקום לריחות אדמתיים. אפשר להתעמק ולמצוא שלל ריחות תבלין, לקריץ, מה לא, אבל עדיף להתמכר לריח המשכר - טרחתי וסחבתי למסעדה את כוס הבורגון גרנד קרו שלי מסדרת העל של רידל (לא נשבר, מזל), והאף פשוט עינג ברמות על. 100 על האף.
הפה פחות עוצמתי מהאף, גם כאן הטעם ממשיך להתפתח ולהשתנות כל הזמן, אבל הוא לא עומד בציפיות, שלי לפחות. חמיצות נוכחת מאוד, היין מאוזן ואלגנטי, הוא מרגיש רענן וצעיר להפליא. הטאנינים רכים, לא מתקיפים את החך אבל נוכחים, והסיום ארוך ארוך, מה שחסר הוא נפח ואינטנסיביות - נכון, זה פינו נואר, אבל יש כאן יותר מדי "חורים" של טעם שמשאירים תחושה מעט חלולה על החך. מהבחינה הזו - אין לי ספק שפתחנו את היין מוקדם מדי. בסך הכל ה-LT הוכיח את ייחודו בעולם היין הבורגוני ובטח העולמי: זו יצירת אמנות של ממש, וזה יין מרהיב ומענג שבזמן הנכון יכול להעניק חוויה חד פעמית. באגודה שלנו יש עוד כמה לה טאשים, אבל כאן נחכה יותר, הרבה יותר.
ציון: 94
והיו עוד יינות באותו הערב.

 

.

 
Chapoutier CndP Barbe Rac 2000
אני חייב להצהיר שלא אני הבאתי את הדבר הזה אחרי הלה- טאש. אחריו, קשה לשתות משהו כזה. בעצם תמיד קשה לשתות יין כזה. זה מרגיש כל כך גס וחסר עידון לפתע. טוב, האמת היא כי לי לפחות כל הברבה ראק של שאפוטייה מרגישים כאלה – מוחצנים, שריריים, מלאי פרי ובנויים מסטרואידים בעיקר. כאן יש המון פרי שחור, ליקרי, עם שלל ריחות קלייה וזפת, שבונים יין מתוק וחסר חמיצות ורעננות. מה אפשר להגיד, זה לא הולך ובטח לא אחרי לה טאש, אבל כנראה גם לא לפני. בדיוק הז'אנר שהוציא את דיבת האזור רעה. השאטונף הזה הוא לא ממש בשבילי, ולטעמי הוא גם לא יין מאוזן או מצטיין במיוחד.
ציון: 86
 
 
Leoville Poyferre 1982
בדיוק בשביל הרגעים הללו אנחנו שותים יין, אמר מישהו. יין שמגיע קטן ויוצא ענק. האף מאוד בורדו – מינרליות, עור, מתחיל מעט מחוזר ואפילו מסריח, אבל האף משתחרר אט אט - מציג ריחות של ברט, אורווה, הרבה פרי לצד המון זפת וטאר,
גוף בינוני, כבר רך אבל מאוזן להפליא, ארוך, מורכב ועשיר. מבנה מצויין, שומר על נפח נהדר ללא נפילות או חורים. זה יין מרתק, בורדו במיטבו, ולא מעט מהנוכחים העדיפו  אותו על ה-LT. "בטח אם מביאים בחשבון את המחיר" באותו מחיר? שאלה קשה. "מבחינת החוויה הוא לא נופל משום יין שטעמנו הערב", טענו כמה מאיתנו. זה נכון, אבל משהו באף של ה-LT עשה את זה כמו ששום יין אחר לא. על החך - זה היה עדיף. בסך הכל - כאן התחושה היא שהיין בשיא שאליו עדיין לא הגיע היין הקודם. אבל עזבו - הפוייפרה הזה הוא יין ענק. 
ציון: 94
 
Gaja Barbaresco langhe Sperss 1997
אנג'לו גאיה, יהיר ובטוח ביכולתו השיווקית, מכניס ליין הזה מעט ברברה ומאבד את הזכות לקרוא לו "בארולו". מה שמעצבן זה שהוא צודק ויוצא לו יין פשוט בן זונה, שנה אחר שנה. אף רחב ועשיר, עם המון פרי שחור, וניל קל, מנתה מעודנת לצד ריחות אדמתיים-פטריתיים קלים. אף מבושם ומענג. הפה לא מאכזב גם הוא. מודרני יחסית, מרוכז ועשיר, טאנינים מאוזנים היטב עם שאר המרכיבים, רענן כתמיד, בשל, עשיר, אינטנסיבי ובעל סיום ארוך. יין מעולה. האף של ה-LT היה מרשים יותר, אין ספק, אבל היין הזה יושב כל כך יפה על החך....
ציון: 95.
 
Chateau Angelus 1995
היין ה"אחד יותר מדי" של הערב, וחבל שכך קרה, אבל לא נורא. אחרי כמות כזו של יינות מוצלחים ומרגשים, עוד אחד היה פשוט יותר מדי. הלום אוכל משובח ויין מעולה לא רשמתי בפירוט - אבל היין היה עוצמתי יחסית, עם ריחות של פרי שחור ריבתי, פטריות וזפת, קלייה ועושר בלתי רגיל. הפה לא איכזב ונתן את כל מה שהאף הבטיח, אם כי הוא היה מעט גס וחסר דיוק. עדיין - יין מעולה שיוכל לעמוד בלב כל ארוחה או טעימה.י

 

לייבסיטי - בניית אתרים