ינואר  2009

סנדרו בוסקאיני, הבעלים של מאזי (Masi– לא מאסי) הגיע לישראל בימים הטרופים של הלחימה ברצועת עזה. לך תסביר למשפחה שנשארה בוורונה כי בתל אביב הכל בסדר ויש לוח זמנים במסגרתו צריך להעביר טעימה ללקוחות ועיתונאים ישראליים. לי אישית יש פינה חמה ליקב ולאנשיו. ביקרתי בו לפני כמה שנים, וכמו בכל ביקור מוצלח – החוויה נצרבת בזיכרון, אבל הזיכרון עלול לעוות את המציאות האובייקטיבית. הטעימה עם בוסקאיני היוותה הזדמנות לבדוק מה הקשר בין העבר הפרטי למציאות האמיתית. הבעיה היא כי בדיקות כאלה לא תמיד מסתיימות טוב. אני זוכר את הפעם האחרונה שאכלתי את חביתת ה"פופאיי" המפורסמת של ורדה מסיבוב מסמייה (תחנת חובה ביציאה של יום שישי). 20 שנה אחרי השרות הצבאי ופעם ראשונה אחריו, הטעם היה שונה. נעלמה המתיקות של החופשה שתיבלה את הפיתה, ובמקומה נשאר מאכל סתמי, שמן מדי, עם ירקות עייפים וטחינה תעשייתית. אופס, הלכה האגדה. ומה עם האמארונה של מאזי?
אי אפשר שלא להעריך את הכיוון ואת דרך החשיבה של אנשי מאזי. מצד אחד - ההיצמדות לענבים המסורתיים ולזנים שכמעט ופסו מן העולם. מצד שני, אפשר להתפעל מהשילוב בין מסורת יצור לטכנולוגיה חדשה. טעימת יינות האמארונה אמורה להציג את היופי והייחוד של היקב ועבודתו באיזור.
נכון שיש ליקב מאזי לא מעט יינות "עבודה" חסרי אופי מובהק. הם לא רעים, חלילה, וכנראה שצריך לשלם את החשבונות ממשהו, וקל יותר לעשות זאת מיינות טובים ברמות מחיר אפשריות יותר. ועדיין, שימו לב כי אין כאן יינות מזנים בינלאומיים. גם יינות הבסיס ינסו להעביר את חווית האזור באמצעים מקומיים. משזה נאמר, עוברת רשות הדיבור לסניור בוסקאיני.
לדעתו ישנן שלוש דרכים לגשת לדיון על יין. הראשונה היא הפילוסופית – היין חייב לייצג משהו. אדמה, היסטוריה, אזור, אנשים. הגישה השניה היא חושית בעיקרה, ונושאה היא ההנאה שיש לנו מיין ושילובו עם אוכל. הגישה השלישית היא הגישה הטכנית – כמה ק"ג לדונם, איזה חביות וכו'. (במאמר מוסגר אומר כי אם מבקרי הקולנוע היו כותבים על סרטים כמו שחלק לא מבוטל ממבקרי היין כותבים על יין – איש לא היה רואה סרטים)....רבים מאיתנו טועים לחשוב שהגישה הטכנית היא העיקר – אבל זה לא. הפן הטכני חשוב, אבל הוא ודאי לא העיקרי.
האזור שלנו, ממשיך בוסקאיני לספר, ייחודי בדרך החיים וזו מוצאת את ביטויה גם ביין. מאזי מייצג את המסורת הזו טוב מכולם. אולי יש יינות טובים ממנו, אבל תרומת משפחת בוסקאיני לאזור וונטו אינה ניתנת לעירעור. הם בנו וחידשו את המסורת של אחד מאזורי היין החשובים של איטליה והעולם. זאת על ידי חידוש זנים, הכנסת טכנולוגיות חדשות ועוד. האמארונה היא שיטה מסורתית ישנה, אבל הריפאסו היא במידה רבה המצאה של היקב. גם האמארונה שאנחנו מכיאים היום שונה במידה רבה מהיין המתקתק ששתו לפני עשורים מועטים בלבד. קמפיופיורין הומצא ע"י אביו של סנדרו, והיה הריפאסו הראשון שהוצג באזור, בשנת 1964. אגב, כיום זהו יין הייצוא מס' אחד מאיטליה שאינו מאזור DOCG. קחו את המקרה של זן האוזלאטה – הוא הושמד כמעט לגמרי אחרי הפילוקסרה. מכמה גפנים בודדות הצליחו אנשי מאזי לחדש מסורת שכמעט ונכחדה. "הביטוי שאני אוהב הוא גלוקאל", אומר סנדרו. "גלובאלי עבור הלקוח הלוקאלי".
 
מרלו וקברנה אינם ביטוי גס, אבל הן בהחלט מחוץ לתחום עבור בוסקאיני. הם לא נמצאים בסולם הערכים שלהם, ולא כי הם רעים, אלא כיוון שהם לא מהאזור. "אנחנו מחפשים משהו עם ייחוד, לא קוקה קולה", הוא אומר.  היינות של מאזי הם יינות ממוקדים, לא משתנים אטפנתית, והמשמעות והאופי שלהם משאירים חותם קבוע וניתן לזיהוי. זה חלק מסוד ההצלחה. ליקב אין יינן ראשי, אולי רק מישהו שיכונה "ראש הקבוצה הטכנית", שמונה 13 איש. עבודת צוות היא מעל הייננות, ומטרתה לשמר את האופי של היקב ושל יינות האזור.
תוך כדי הדיבורים נמזג היין הראשון. אני מציץ על התווית ונדהם. האמארונה ריזרבה הפנטסטי של מאזי הוא היין הראשון בטעימה? בטעימות רבות יהיה זה יין שיסגור טעימה – והיום זו רק ההתחלה ... WOW. מעניין מה מחכה לנו בהמשך.
 


Masi

 

 

 

 

 

 

 


מאזי מצאנו -
תווית שיווקית יוצאת מהכלל


Masi costasera amarone classico riserve 2003
15.5%  אלכוהול.
ואכן, זו נקודה נהדרת להתחיל טעימה. היין נשאר נהדר. למרות העוצמה היין מלטף ורך כמעט. חמיצות מאוד נוכחת. לטכנולוגיה יש חלק נכבד בייצור היין, אומר בוסקאיני, אבל הטרואר מורגש היטב ביין. זה אמארונה פוסט מודרני, טוען בוסקאיני. אשליית המתיקות מגיעה בעיקר מהריח. ענבי הקורבינה מקבלים מעט בוטריטיס שנותן את הריח שמזוהה כ"מתוק". היין הזה מסביר מדוע אמארונה מצליח כל כך בעולם פרקריסטי: עוצמות, פרי, ריכוז מטרוף – אבל הכל באיזון מושלם. "ניסינו לעשות אמארונה גדול שיהיה גם יין גדול. לדעתי הצלחנו", מסכם בוסקאיני את התיזה. היישון, אגב, הוא בחביות של 600 ליטר למשך 48 חודשים. יש קטגוריה חדשה לאמארונה, אנו למדים. כדי להיקרא ריזרבה על היין לעבור 48 חודשי חבית ולהציג Dry Extract גבוה יחסית. כאן יש 45 גרם לליטר, בשמפניה טובה ועשירה יש 30 וקצת.....פרי שחור, בשל, מרוכז, שוקולד,אורך מצוין, טאנינים משולבים. סיום ארוך. נהדר.
מחיר: 380 ש"ח, ציון: 94
 
Masi Campolongo di torbe amarone 2001
16%
אלכוהול.
תחת התווית הזו יצא הסינגל ויניארד הראשון של אמארונה אי פעם.
אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בתווית הגימיקית והאלגנטית של מאזי. היא נראית כתובה בכתב יד – כלומר, מדובר ביין כל כך ייחודי ומסדרות ייצור קטנות, שאין טעם להדפיס תווית, וכתבנו אותה בכתב יד עגול, יפה ואלגנטי. טוב, האמת כמובן שונה. מייצרים מהיין הזה 15200 בקבוקים. מעט ריחות חיזור מתפזרים ומציגים אף מורכב ביותר, של פרי שחור, בשר מעושן, ליקר דובדבנים, מינרליות – אף מסחרר, רציני, מסורתי מאוד. על הפה היין ארוך, כבד, מרגיש מתקתק – אבל נא לזכור שאין בו סוכר. מאוד בשרני. בציר טוב אם כי לא ענק (2006 יהיה היין הבא, 1997 היה הקודם).
מחיר: 680 ש"ח. ציון: 92
 
Masi Mazzano amarone 1999
16% אלכוהול
סינגל ויניארד מכרם מצאנו.
זה אמארונה בסגנון מודרני, אומר בוסקאיני. היין עוד מעט בן עשר, והוא מתחיל להציג ריחות של בגרות נפלאה (עור), ליקריות קלה על החך, סיום מעט אלכוהולי אבל ארוך להפליא. ג'נסיס רובינסון טוענת שזו הקלאסה של אמארונה, אומר בוסקאיני. זה יין מצויין, עדיין צעיר ורענן, מלא חיות ואנרגיה.
"שני שלבי חיים לאמארונה. משך כ– 15 שנה הוא מציג פן פירותי, אחר כך הוא מפתח ריחות מתובלים, של עור, פטריות - והוא יכול להמשיך ככה הרבה שנים." נטעם מזה ומזה.
מחיר: 700 ש"ח, ציון: 95
 
Masi costasera 1998, מבקבוק דאבל מגנום.
15% כוהל.
הלוואי והיו לי ילדים שנולדו בשנת הבציר הזו. אין. לא נורא, נסתדר עם מה שיש.האף צעיר ורענן להפליא, המון פרי אדום, שחור, חף לגמרי מריחות יישון. התווית הזו נחשבת כהכי פחות עוצמתית של היקב אבל התמורה היא בנגישות מהירה. יין אלגנטי, מדויק, הכל מאוד במקום, גוף בינוני, סיום בינוני, פחות ייחודי ומרגש מהשניים הקודמים אבל מרשים בחיות ובנעורים שלו.
מחיר (מגנום): 930, דאבל: 1390. ציון: 93
 
Masi Amarone costasera 1995
הנה מגיעה הפאזה שדבר עליה בוסקאיני. "היין הזה על הגבול", הוא אומר. "יש עוד קצת פרי, אבל הוא עומד להסתיים". אני מריח גם המון ברט לצד פטריות וטחב "רגילים". היין רזה ואלגנטי מאוד. 5 כוכבים יש לבציר – המקסימום שמעניק היקב. "לא פחות חשוב מהענבים ומהבציר הוא מזג האוויר בהליך הייבוש. אם החורף לא יבש ובעל לחות נמוכה – יש חשש להתפתחות עובש". כלומר – בציר אמארונה גדול צריך שני פקטורים עיקריים – בציר טוב ועונת חורף יבשה וקרה.
מעט שוקולדי, טבקי ומתובל. הפרי "על הקצה" אבל עדיין נוכח. יופי.
מחיר: 680, ציון: 91
 
Masi Grandarella 2004
14.5% אלכוהול.
"חצי" אמארונה. היין עובר תהליך של appassimento, אותו ייבוש על מחצלות קש שאופייני לאמארונה. הזנים הם לא "חוקיים" כדי לקרוא כך ליין - רפושקו () ומעט קרמנרה. Refosco
משהו מוזר לגמרי, היין הזה. כמעט ואין בו סממנים פירותיים. הוא בשרני, מתובל, עם חומציות גבוהה יחסית, מרוכז וקשוח. בקיצור, היין שיפיל כל טועם "עיוור", מנוסה ככל שיהיה.
190 ש"ח, ציון: 89

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Tupungato corbek 2006
י
ופי של יין. רגע, זה לבן או אדום? מה זה טופונגאטו, זה יקב בת של גאטו נגרו? וזה עשוי מנגרו אמארו או ממלבק? אוף, אפשר לקבל דחוף קפה, אספרסו, שניים, חזקים, כמו שרוגוב אוהב? כל כך הרבה אמארונה, כל כך הרבה אלכוהול, כל כך טוב, מי רוצה לירוק את זה. אז מה אמרת, מה עם היין? אה. כן. יופי של יין.
סליחה שלא רשמתי.

לייבסיטי - בניית אתרים