פברואר 2012

עונת ההשקות מתחילה.
בשבוע הבא תקיים התערוכה הדו שנתית בגני התערוכה - בטח יהיו גם שם כמה דברים חדשים - אבל בלי קשר, אחרי כחודשיים של שממה תקשורתית היומן מתחיל להתמלא בטעימות, השקות וארועים.
יריית הפתיחה שייכת ליקבי רמת הגולן שלקחו לנו יום שלם מהחיים בנסיעה לעכו כדי לטעום שני יינות חדשים. ההשקה התקיימה במלון החדש של אורי ירמיאס, אורי בורי בשבילכם, פרוייקט עליו הוא עובד כבר כמעט 10 שנים ועשרה מיליון - דולר? שקל? יורו? כל מספר זוכה. אבל התוצאה מרהיבה.
עבורנו, תריסר העיתונאים שסיירו קרועי עיניים בשלושה עשר החדרים המעוצבים, זה יהיה כנראה הכי קרוב שנזכה להיות באחד מהם בזמן הקרוב, אבל לחלום מותר. קצת לפני הסיור והארוחה המפנקת, היו לנו שני יינות להתעסק איתם ולנסות לתהות על קנקנם.
.
יקבי הגולן, ירדן רום 2008, 380 ש"ח.
ה"רום" הראשון הושק אי שם בעבר, אם אינני טועה במהלך הירדן וינטייג' של 2009. אני זוכר את רוגוב ז"ל מתחרה בעיקר נגד עצמו ורץ להיות הראשון בעולם לפרסם ביקורת על היין.
96 נקודות.
איפה הוא עכשיו, כשצריכים אותו? מי עוד ייתן כזה ציון ליין ישראלי?
גם אנשי הגולן מיואשים כנראה מלכתו של רוגוב. רק 6,000 בקבוקים יצאו ממנו (חצי כמות, בערך), ובבצירי 2009-10 לא יהיה רום. ככה זה, כשאיש השיווק הבכיר איננו. אבל ברצינות, 2008 היא שנת שמיטה והשוק הכשר לא מתלהב לקנות, והשנתיים הבאות כנראה באמת לא הצדיקו איכויות של "רום", שמבוסס על  סירה, קב"ס ומרלו, בניגוד לאחיו הבורדלזי למהדרין, הקצרין.

הפעם, אני חושש, אני הולך נגד הזרם המקובל. כל שלושת הרומים שטעמנו הרשימו אותי מאוד. אבל לאף אחד מהם לא התחברתי. לא כי הם לא טובים - כי הם בעיקר מאוד אניגמטיים כרגע. המבנה מצויין, הנפח והאחיזה בפה באמת מרשימים. אבל האף, בטח של ה-08, נשלט על ידי יותר מדי עץ, כרגע לפחות. גם הפה - אחרי הכל לא מצליח לשדר את מה שמצופה ממנו (מורכבות ועניין).
אבל - יש אבל. אחרי טעימה מרשימה של כ-20 קברנה ירדן (ועוד אחד קצרין 2000, בבית), אני מהמר שליין הזה יש הרבה לאן ללכת. מתחת לעץ מוצאים הרבה "חומר" - פרי, תיבול, תרומה שכל אחד מהזנים מצליח לתת לבלנד הלא שיגרתי הזה. יש פה משהו, רק שצריך עוד זמן כדי לגלות אותו עד הסוף.
והמחיר? ממממממממממממ...... לא צריך לשאול אותי. היום קניתי בישראל Lagrange 2008, אחרי שהתמוגגתי מגרסת 1996 של היין. קניתי אותו ב...... ב...... בהרבה פחות כסף. אז תעשו שיקול. בכל מקרה, אני חושב שעוד 5-8 שנים יתגלה כי הרום הוא יין מעולה, שיהיה טוב לא פחות מהלאגראנז'.
ציון - שיהיה - 91

 
יקבי הגולן, T 2 ייי,י 190 ש"ח.
מובילות באה לידי ביטוי, בין היתר, בחתירה בלתי מתפשרת לשלמות. לא שהיין הזה מושלם (וממילא אני לא מתיימר לשפוט את הפורט המושלם) - אבל הדרך אליו מבטאת חתירה לשם.
לשני דברים אני מתכוון, בעיקר: הזנים שנבחרו לעשיית יין הקינוח הזה הם הזנים המקוריים מפורטוגל - אבל בעיקר אני מתפעל מהימנעות זילות השם המפורש - על התווית (המאוד לא אטרקטיבית) לא מופיע שום איזכור של פורט, בדיוק כמו שצריך. גם אצל אורי חץ, השכן הצעיר מהגולן, נשמר הכבוד הזה, ושם אפילו עצרו את התסיסה עם קוניאק אמיתי (!), ולא עם כוהל כשר כפי שנדרש מאנשי יקבי הגולן. אבל שאר התעשייה המקומית - לא שומרת על הכללים האלה, וחבל. זו אגב הסיבה העיקרית שאני לא מוכן לכתוב על המוצרים הללו.
אבל על זה - בכייף. בעיקר, כי הוא טעים לי. הוא לא הכי תואם-פורט שאני מכיר - אבל הוא לא עשוי בפורטוגל אז זה לגמרי בסדר. יש בו את העושר, העומק, החלקות חסרת המאמץ שאפשר למצוא בוינטייג'ים מוצלחים מעמק הדוארו. מאידך, אין בו את המורכבות ושכבות הטעם שיש ב-וינטייג' גדול, אבל הוא הלך פנטסטי עם טראפלס שוקולד ובעיקר עם גבינות מיושנות כהלכה - ובשביל גרגרן חסר בושה שכמוני, זהו המבחן החשוב והקובע מכולם.
רק מה, מה נסגר איתכם עם המחיר של זה? אני יודע, תהליך יקר, סדרות מצומצמות, אבל בכל זאת.... הייתם כבר עושים חצי בקבוק ב-95, יותר קל לעיכול. ומה עם התווית....
ציון: 90+.

 
ובמעבר חד.
טעמנו השבוע כמה יינות שהגיעו למערכת.
איך אמר לי אחד ה"אלפים"?
"בזכותך אני טועם יינות ויקבים שלא ידעתי שקיימים בישראל."
נכון, אבל לא תמיד זה כזה כייף גדול.
הפעם היה מקבץ של יינות לא רעים, האמת.
אבל את ההצגה גנבו שני משקאות. אחד מזעזע במיוחד, ואחד מענג בצורה קשה.
פסח שמח, שיהיה.

סנטה קרולינה מרלו 2010, צ'ילה, הסקוטית, 37 ש"ח.
אף נעים, פירותי, נקי ופשוט (על הצד הטוב).
הפה מבאס – מתקתק, רך, חסר אחיזה, לא מאוד מהנה.
סיכום: זה מה שהיה חסר לנו פה?

סנטה קרולינה קב"ס רזרב 2010, צ'ילה, הסקוטית, 50 ש"ח.

13 ש"ח יותר - והתמורה בכמה רמות מעל. האף מציע פרי בשל, ירקרקות מתובלת, עץ מאוד ברקע. גם החך כזה, עם המון פרי בשל מתובל – לא יין מבריק אבל עשוי היטב, נגיש וטעים - ובמחיר מוצלח. 
סיכום: כאלה יינות חסרים לנו פה (ומתוצרת מקומית, אם אפשר).

בנימינה שירז רזרב 2008, 89 ש"ח.
האף מתובל, עם פרי בשל, עשיר, שופע.
מתקתק, רחב, ישראלי, אחלה יין בקונטקסט. נקי, עשוי טוב.
הערה: המרלו בסדרה פחות טוב.
סיכום: איכות טובה, מעט יקר. יש שיפור.

גמלא סירה 2009, 75 ש"ח.
האף השתפר בהרבה מאז טעמתי אותו בהשקה. הרבה פרי שחור, אבל לא ממש מרגיש "סירה".
על החך היין לא מאוד מרוכז, נעים, רך במידה, מדויק, ידידותי.
בטח בחנויות יעלה 10 ש"ח פחות.
סיכום: סירה לעם.

ועכשיו, ממש במקרה, שלושה יינות שעוברים בצורה כזו או אחרת תחת ידו של ארקדי פפיקיאן. השוואה מאוד מעניינת, וייאמר מייד - אין פה אף יין רע.


אור הגנוז, אלימה 2010, 90 ש"ח.
וואו, כמה ברברת יש על התווית הקדמית והאחורית. יין ללא ביסולפיט - ומלל כאילו המציאו את הגלגל, או לפחות את העמבה. בתכל'ס זה יין שמיוצר בשיטות אורגניות אבל מכרם לא אורגני. מוזר ובעיקר גימיקי. קב"ס וקברנה פרנק בשלים, עם מעט "נייל פוליש" ומעט וניל, עטופים ירקרקות זנית. סיום מעט יבש מהטאנינים, סך הכל יין נעים וחביב עם סט מקורי של טעמים וריחות.
סיכום: גימיק, אבל טעים.

אדיר, A 2009, י120 ש"ח.
עשוי היטב. שני שלישים שירז והשאר קב"ס ומרלו. טאנינים מתוקים, שוקולדי, רך אבל לא רופס. לא יין רע, אבל יין דגל של יקב צריך להיות יותר מעוד יין שלא נזכור ממנו כלום אחרי שהבקבוק ייגמר.
סיכום: תעירו אותי בבקבוק הבא.

טוליפ, בלאק טוליפ 2007, 175 ש"ח.
הכי טוב מהשלישייה. מפורט ומעניין, עם טאנין נוכח ומעט יובש בסיום. אולי צריך זמן כי שתיתי השבוע את ה-2006 ממגנום - והוא היה מעניין יותר.
סיכום: יותר טוב מהאדיר, אבל יקר בהרבה.

צובה, מצודה 2008, 105 ש"ח.
בשל, כן, אבל הרבה יותר מדויק ומורכב מהקודמים. הפה מדגיש את ההבדל – קל יחסית לשתייה, טאנינים משולבים, נעים וארוך. יין טוב שיילך וישתפר – אין ספק שעוד 5 שנים הוא יהיה טוב יותר, ואם קו השיפור יימשך אז גם בציר 2013 יהיה טוב בהרבה מהנוכחי.
סיכום: תמורה מצויינת.

טפרברג סוביניון לבן 2011, 40 ש"ח.
לבן ישראלי אופייני, אף טרופי (גויאבה) ומעט גרניום, חמיצות טובה אבל בשל מדי.
סיכום: לא מהמצטיינים בז'אנר.

טפרברג טרה גוורצטרמינר 2011, 60 ש"ח.
אף מאוד אופייני. פה מאוד אופייני. כלומר משעמם למדי. בקיצור, לא בשבילי. אפשר לשים על מלבי עם קוקוס, אמר מישהו.
סיכום: חבל על המלבי.

בנימינה גוורצטרמינר רזרב 2011, 65 ש"ח.
הכל במקום. סיום מריר. אוף דריי. לא רע, ועדיין מאוד לא בשבילי, אבל אני ממש ממש לא אוהב גוורץ. בשנה שעברה זה היה הגוורץ הישראלי המצטיין בטעימת על השולחן. אני חושב שגם גירסת 2011 היתה מצליחה יפה בתחרות.
סיכום: לאוהבי הזן בלבד (יש כאלה, בניכוי קורבנות האופנה?)

צ'ילאג, קריניאן 2009, 110 ש"ח

לא צריך להיות יינן מדופלם כדי להבין שמשהו מאוד לא בסדר עם היין הזה. יינן מדופלם יגיד שהיין מאוד אלדהידי, תוצאה של חימצון כבד במהלך הייצור, אולי אפילו בתסיסה. א' המנומס יגיד שיש פה ריחות של תפוח ירוק חצוי שהושאר חצי שבוע בשמש ישירה של אוגוסט (נשמע נעים?), או ריחות של חומץ בלסמי שמקומם בבקבוקונים קטנים ממודנה, לא בקריניאן ישראלי.
עכשיו, יש שני תרחישים אפשריים לפאדיחה.
אחד - אורנה צ'ילאג היא ייננית שלא מבינה כלום מהחיים שלה. מהיכרות עם דברים אחרים שהיא עושה אני אפסול את האפשרות הזו.
תרחיש שני - אורנה טעתה כששיחררה את היין לשוק. אולי היה לה חבל, אולי הסיפור השיווקי היה בעיניה חזק מספיק לעמוד מול היין החלש. אולי מבאס לזרוק 500 ליטר של יין. אבל טענותי לאורנה מתגמדות מול טענותי למי שצריך להחליט על תקינה לתעשיית היין בארץ.
בתור יבואן, אני מקבל עלי את העול של מכון היין שבודק כל משקה ומשקה שנכנס לישראל. רק לידיעה, אנחנו לא הכי נוקשים בעולם, וגם אם בעיניי יש מקום להקל פה ושם את התהליך - עקרונית, אין לי טענות. אבל לא ייתכן מצב שיינות מקומיים בלתי קבילים - והקריניאן הזה הוא לא המקרה הכי קיצוני שנתקלתי בו בחיי הלא קצרים ובטח ובטח ובטח לא היחידי - יצאו לשיווק ויוציאו את דיבת הארץ רעה. טועם מקצועי (ואין הרבה כאלה) - יגיד שהיין פסול. טועם פחות מקצועי יגיד שהיקב חרא (ובמקרה הזה הוא לא), או רע מזה - שהתעשייה כולה מנפקת יינות לא ראויים שהם Over Priced. כשאני שומע את הטראומות של דור הייננים האוסטרי הצעיר משערוריית הגליקול של לפני 3 עשורים, אני יכול רק להתפלל שדבר כזה לא יקרה אצלנו. אני מאמין שאם נמשיך כך, זו רק שאלה של זמן עד שזה יקרה.

אני מתנצל על הבוטות, אבל אני מוכן להעמיד את האף שלי למבחן חוזר עם בקבוק נוסף (פתחתי כבר שניים. זה עקבי).
סיכום: יין מיותר במחיר תלת סיפרתי.

ורמוט Antica Formula, איטליה, הסקוטית, 140 ש"ח.

ורמוט הוא משקה על בסיס יין, אליו מוסיפים אלכוהול, תיבול דעתני יותר או פחות, ולפעמים גם סוכר. רוב הוורמוטים שאנו מכירים הם משקאות חנפנים, מתוקים מדי ורחוקים מלעורר עניין. הוורמוט הזה עושה משהו אחר לגמרי.
זה מתחיל בצבע - שילוב של ויסקי עם יין. הריח מכה באף עם שלל ריחות של פירות יבשים, וניל, הדרים ותבלינים ברורים. סירופ שיעול? וואלה, אולי, אבל רק במכה הראשונה. אחר כך זה נהייה כייף. 
הפה עושה את החגיגה - בום של ריכוז ומתיקות נעימה שאחריהם מגיעה מרירות מעודנת וארוכה מאוד, שמתאזנת רק אם מוהלים את המשקה במעט קרח. לא זול, אבל המון כייף - אפריטיף, דיז'סטיף, בסיס לקוקטיילים. רק לשתות.
סיכום: טעיםםםםםם.
















בנימינה רזרב. שיפור גדול.






















































































































אנטיקה פורמולה. טעיםםםם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים