בורדו, פברואר 2010

גם אחרי ששותים הרבה מאוד יין, קשה לטעון ששאטו פטרוס הוא היקב היפה ביותר בבורדו. למעשה, אם לא יודעים מה לחפש, קל לפספס את המבנה הצנוע והכמעט נזירי, בוודאי אם מגיעים אליו אחרי ביקורים באחד ממפלצות הזוהר של אזור המדוק בבורדו. "בכנות, היקב לא ראוי לתואר טירה (שאטו)", אמר עליו פעם כריסטיאן מואיקס, בעל היקב. "זה בסך הכל מבנה כפרי בעל שתי קומות". אבל בשאטו פטרוס מייצרים את היין הנחשק והיקר ביותר (5 ספרות בשקלים לבקבוק), בבורדו ואולי בעולם כולו. מופקים שם 50,000 בקבוקים בשנה מכרם ענבי מרלו שנטוע על פיסת קרקע ייחודית באזור, כתם של אדמת חימר בלב ים של אדמות חול שמרכיבות את תת האזור פומרול, עוד תת איזור בחבל בורדו.
 
אבל היינן הצעיר שניצב בשער היקב לא התעניין באסתטיקה של הבניין או באדמת החימר. הוא הגיע במטרה מאוד מסוימת, לפגישה אליה הוא מחכה כבר הרבה זמן. "בדיעבד, אני סבור שכל חיי המקצועיים התנקזו לרגע הזה", הוא יספר לי, שנה וחצי אחר כך. הוא שיחרר כפתור במעיל, נשם נשימה עמוקה וצלצל בפעמון הכניסה.
 
 
רמת השרון, פברואר 2011

הזמנתי כריך קטן ובקבוק קר של סודה. אורי רן, המנכ"ל של יקב צרעה, צנוע בהרבה, הסתפק בקפה חזק, מנה כפולה. פגשתי את אורי בפעם הראשונה לפני כחמש שנים, בגלגול מאוד זמני וקצר של יבואן יין מבורדו. כשנה אחר כך, הוא החליף את הסטטוס מיבואן ואיש היי-טק למנהל היקב. "משהו קורה אצלנו ביקב", אומר לי אורי. "ואולי שווה לשים עין קצת מקרוב".
זה היה האנדרסטייטמנט של השנה.
 


כמה שנים לפני כן

יקב צרעה הוקם בשנת 1993 על ידי רוני ג'יימס, קיבוצניק וכורם, שחלם לעשות יין מהכרמים שהקיפו את קיבוץ צרעה. באותם ימים לא עשו הרבה יין בישראל: יקב כרמל מזרחי עוד נמנם את תקופת החורף האחרונה שלו, יקבי רמת הגולן היו רק שמועה שבקושי חדרה את גבולות תל אביב, יקב מרגלית הצעיר בדיוק ייצר את אחד היינות האייקונים שלו, ואלי בן זקן מיקב קסטל בצר את הענבים הראשונים מהכרם בהרי ירושלים. רוני ג'יימס, שנפטר ממחלה בשנת 2008, היה מהראשונים לספר בעברית את חשיבות האדמה לאיכות היין (אבי תורת הטרואר). "טרואר" קוראים למונח בצרפתית, ומתכוונים לשלל ההשפעות שיש למקום גידול ספציפי על איכות המוצר המוגמר: גבינה, עוף, סיידר, ברנדי – כולם מקבלים ביטוי וטעם אחר במקומות ייצור אחרים, אבל במונח טרואר משתמשים בעיקר בתעשיית היין.
 
קצת לפני מחלתו של ג'יימס, נכנס איש עסקים ישראלי-אמריקאי לשותפות עם הקיבוץ ביקב. כמו רבים לפניו הוא נשבה בקסם היין. בניגוד לרובם, הוא הגיע מצויד במשאבים מתאימים כדי להגשים את החלום הפרטי. ערן פיק, יינן צעיר בוגר דייוויס, קליפורניה, גויס ועשה עם רוני שני בצירים. שנתיים אחר כך נשכר מנהל מקצועי, אורי רן. "אני בטוח שאפשר להרוויח יותר בתעשיות אחרות", הוא אומר לי באותה פגישה ברמת השרון. "אבל הסיפוק והעניין הם חסרי תחרות. החזון שלנו כצוות מקים ומנהל היה ועודנו מאוד מזוקק ומדויק: כולנו רוצים ליצור משהו שיישאר הרבה זמן אחרינו, והמשהו הזה יהיה יקב צרעה".

יין טוב מתחיל בכרם, אנחנו יודעים, אבל האמת היא שיין טוב מתחיל בכסף. הרבה כסף, שחוזר לאט לאט. ההשקעות הנכבדות הוציאו את אנשי הקיבוץ מהמשחק, ולצד צוות חדש וציוד מתקדם החל שינוי גם בכרמים. המעגל שהחל רוני נמשך עם בנו, דור ג'יימס, שאחראי כיום על כל הכרמים של היקב. הכרם הוותיק של הקיבוץ, גבעת החלוקים, יכול להציע בעיקר ערך נוסטלגי. הרי ירושלים, רק 10 דקות נסיעה מהיקב, יכולים להציע טרואר טוב בהרבה. גם רוני ידע את זה, ונטע כרמים בנווה אילן, דרומית לאבו גוש. הנטיעות המרהיבות בשורש הגיעו אחר כך, ואחריהן החלום הגדול – לבנות יקב הכי קרוב שאפשר לכרמים הללו. "זה עדיין על שולחן השרטוט", מודה אורי. "אבל זה יקרה". היינות שעשה ערן מכרם שורש התחילו להציג פנים אחרות. יותר עידון, יותר תחכום ודיוק, אבל בלב העשייה עדיין נשארה תפיסת הטרואר: היין מבטא מקום, גם אם כיום זה מקום אחר ממנו התחיל הכל. אבל למרות השיפור העצום, משהו עדיין היה חסר.
 
יין טוב מתחיל בכרם, בכסף, אבל גם בלב מלא מעוף ותשוקה. ערן פיק למד אנולוגיה (תורת היין) ב"מכה" של עולם היין המודרני (דיוויס, קליפורניה), אבל אהבתו וליבו נטועים עמוק בבורדו, ה"מכה" של עולם היין הישן. "אני חושב שההכרה היכתה בי בביקור אחד מסוים, ביקב שאטו לפלר פטרוס (LaFleur). את היקב הזעיר הזה (47 דונם סך הכל) מלווים שני יועצים שונים. לא אחד – שניים! אם להם לא מזיקה עין חיצונית, בוודאי שגם לי, בארץ היין הכל כך חדשה, לא יזיק מישהו כזה".

יועץ היין המפורסם ביותר בעולם, מישל רולאן, נולד והתחיל לפעול באזור פומרול, בורדו. כיום, בין מאה היקבים להם הוא מייעץ, אפשר למצוא גם יקב ישראלי – אמפורה. האופי של ערן הכתיב חיפוש אחרי מישהו פחות עסוק ונוצץ, אבל עדיין עם אוריינטציה בורדלזית. כי אם לחלום – אז עד הסוף, למרות שאין איש שיטען ברצינות שבורדו וירושלים יכולות לחתום על ברית ערים תאומות. "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה", אמר בזמנו וולט דיסני. ערן פיק, אחד הייננים הידענים, הסקרנים והמוכשרים שיש בישראל, קורץ מהחומרים שמגשימים לעצמם את החלומות.
וכך, חמישה חודשים אחרי אותו רגע בבורדו, הגיע רגע שייכנס לספר הזהב של תעשיית היין המקומית.
 
 
 
 
 
תל אביב, אוגוסט 2011

"תכירו, בבקשה. אלדד, זה מר ברואה, ז'אן קלוד ברואה. הוא היה אצלנו לפגישת היכרות לפני כשנה, ומאז הוא היועץ של יקב צרעה".

ברואה הוא קרוב לוודאי האגדה הצנועה ביותר שאפשר לפגוש בעולם היין. אחרי 44 בצירים כיינן הראשי של שאטו פטרוס, הוא העביר את השרביט לבנו והפך ליועץ של קבוצת היקבים של משפחת מואיקס ועוד יקבים ספורים בעולם. תארו לכם את מייקל ג'ורדן מגיע להקים בית ספר לכדורסל בתל אביב, את מוריניו שהופך להיות המנג'ר של מכבי חיפה, או את פול מקרתני שמתייצב להנחות סדנאות בבית ספר רימון. "אני לא יודע מה יהיה לנו להגיד עד 2015, אולי אפילו 2020", אמר לי אורי רן לפני שנה. "אז אנחנו שותקים". אבל נראה לי שאפילו הסגפנות התקשורתית של היקב הכי צנוע בישראל נסדקה במשהו אחרי הבלנדים של יינות 2010. 2010 רחוקה מלהיות שנה יוצאת דופן מבחינת עבודת הכרם. גל חום בפברואר גרם לגפנים להתחיל ללבלב, להיפגע מעט מהקור שהגיע אחר כך, לסבול בקיץ חם מהרגיל ולעבור בציר מוקדם מאוד. "שנה מאתגרת", קוראים לדבר כזה, ומתכוונים שצריך יותר ממינימום של כישרון כדי לעשות מזה משהו סביר.
יחד עם היועץ החדש, ז'אן קלוד ברואה, עשו ממנו אנשי צרעה את היין הטוב ביותר שלהם מאז ומעולם.


בורדו, פברואר 2010

אף אחד לא חיכה לערן באותו יום בשער של שאטו פטרוס. "הייתי בטוח שפישלתי", מחייך ערן. הקשר עם ברואה נוצר בהמלצת מכר משותף בזמן שערן ביקר בחבל היין סונומה, קליפורניה. "נכון שברואה מוכר בתור האגדה מפטרוס, ונכון שפטרוס לא דומה לשום דבר בעולם", אומר ערן. "אבל ברואה הוא גם היינן שעשה את 20 הבצירים הראשונים בדומינוס, היקב של בעלי פטרוס בקליפורניה". דומינוס הוא יין נגיש בהרבה מפטרוס, בוודאי מהבחינה הכלכלית. מי שטועם אותו מבין מייד שזה סוג של פלא: יין שמיוצר בארץ חמה, דומה לישראל, אבל מצליח לשקף את הטוב של בורדו מבלי להיות חיקוי חיוור של המקור. מי שעשה 20 בצירים של היין הזה, ניהל במקביל את אחוזת החלומות של בורדו וייצר יינות בסגנון אישי וייחודי – ובכן, הוא יכול להתאים. "לפנטז מותר. חלמתי על כולם וממה ששמעתי הבנתי שהוא האיש שמתאים לי. נשאר רק לברר אם אני מתאים לו".
 


תל אביב, אוגוסט 2011

זו הפעם השנייה בה ברואה מגיע לישראל, הפעם עם בנו השני, שותפו ליקב במערב צרפת. אנחנו יושבים וטועמים, בין היתר, דומינוס 2002. לפגישה ההיא בבורדו הוא איחר בכמה דקות, אבל הוא הגיע מוכן וממוקד. "הוא ידע הכל על היקב", נזכר ערן. ברואה מחייך. האנגלית שלו טובה, עם מבטא צרפתי מודגש שמעניק לו אקסטרא סמכות. גם ככה לא חסר לו מהחומר הזה. "ערן אמר לי שהוא יהיה בסביבה, ואולי נוכל להיפגש", הוא אומר. "אבל נראה לי שהוא הגיע במיוחד, ולא כדי לטעום את היין. אבל הוא לא היה צריך להתאמץ הרבה. היה בו משהו שמצא חן בעיני. כן, יש בו את הניצוץ". חמישה חודשים אחרי אותו ביקור הגיע ברואה לצרעה. שלושה ימים אחר כך הוא הודיע לערן ולאורי שמבחינתו הוא מתגייס למשימה ומצטרף לצוות כיועץ. עכשיו הוא הגיע כדי לעשות עם ערן את הבלנדים של בציר 2010. "לקח לנו עשור להגיע למה שרצינו בקליפורניה עם דומינוס", מודה ברואה. ומה כאן? "אל תחכה לדומינוס, כי פה זה הרי ירושלים", אומר ברואה. "אבל בציר 2010 כבר מדגדג את ההגדרה של יין גדול, לטעמי".
 
 
צרעה, ספטמבר 2011

הבציר כבר בפתח, ואם הגשמים שיירדו עוד מעט לא יקלקלו, זה עומד להיות בציר מצוין, לא פחות. אבל בינתיים אנחנו טועמים את הבלנדים של 2010. ישנה אמרה שטוענת כי "אם לא יודעים לאן רוצים להגיע, הרי שכל דרך תצלח". יותר מדי יינות מקומיים נראים ככה. לערן פיק יש חזון מדויק של איך היין שלו צריך להיראות. כל השאר הוא חתירה בלתי פוסקת להגשמת החזון. גם דמות מהקליבר של ברואה אינה מקנה ביטחון של 100%, אבל הוא עשוי לקצר תהליכי למידה, להעניק פרספקטיבה וחוויה של לימוד ממקור ראשון של מישהו שכבר הגשים סוג של אידיאה. אי אפשר לבוא בטענות ליינות של 2008-9, אבל כשטועמים את 2010 מרגישים בהבדל. המפתח לכל הוא בארומות הראשוניות ובניהול נכון של הטאנינים, טוען ז'אן קלוד ברואה. בניגוד למקומות וליועצים אחרים שמנסים לטפל בטאנינים ביקב, המטרה הראשית של ערן היא להשאיר אותם בכרם. הבלנד הבסיסי, "הרי יהודה" 2008 מרגיש עדיין קשוח ויבש, אולי אפילו מעט מעניש את מי שנוגע בו לפני אוורור רציני או זמן בקבוק נוסף. גירסת 2009 גם היא עדיין בועטת, אם כי שני היינות בהחלט נראים טוב – מבנה, פרי ואפילו, מה לעשות, טעם טוב. את "הרי יהודה" 2010 טעמתי מהחבית כך שחובת הזהירות עדיין מוטלת עליי, אבל ערן טוען שבשלב הזה, רגע לפני היציאה מהחבית והביקבוק הצפוי בינואר 2012, היין כבר קיבל את צורתו הסופית.

והיא יפה מאין כמותה. הטאנין, כמטרה, אמור לתמוך במבנה אבל לא לקטוע את ארומות הפרי. והפרי אכן מרגיש רענן וטרי להפליא, האף נדיב ושופע אבל לא מעיק, והכי מרשים הוא דווקא חוסר הרצון להרשים בבשלות מעיקה ובמסגרת עץ עבה. יין אזורי? לך תתווכח עם היקב. זה יהיה יין מצוין, בכל אזור בעולם.

תחושה דומה נותן לי ה"שורש" 2010. השרייה קצרה מאוד תרמה לטאנין רך, האף לא מריח מעץ בכלל (!), הסיום מרגיש "מרלו" רך ומפנק, התחושה הכללית היא של דיוק ובעיקר של טעמים מחו"ל. את הסט הזה קשה כיום לקבל ביינות מתוצרת ישראל. יין גדול, כי כפי שאומר ברואה, יין גדול הוא בראש ובראשונה יין שאפשר לשתות. ואת צרעה 2010, אני מאמין, מאוד נוכל ואפילו נרצה לשתות. מאוד.

 

על ז'אן קלוד ברואה (Jean Claude Berrouet) ושאטו פטרוס
ההתחלה של שאטו פטרוס היתה צנועה. נראה שהוא נוסד קצת לפני הדרוג ההיסטורי של בורדו (1855), ובתערוכת היין של פריס ב-1878 הוא זכה במדליית זהב, מה שהקפיץ את מחיריו לרמת של מדוק גרנד קרו קלאסה מדרגה שנייה. אגב, פטרוס היה יין פומרול הראשון להגיע למחירים הללו.
בתחילת המאה ה-20 נוסדה "חברת שאטו פטרוס בע"מ", ובעלי היקב באותו זמן, משפחת ארו (Around), הציעו חלק ממניות היקב לציבור. כמו במחוז שמפניה, גם כאן הסיפור הוא של אלמנה בעלת עוצמה ומעוף. גברת לובה (Mme. Edmond Loubat) החלה לרכוש מניות ביקב, ובשנת 1945 היא הפכה לבעלים היחידי של פטרוס.
 
 

אתם בוודאי זוכרים – באמצע היתה מלחמה, מלחמת העולם ה-2. אבל דווקא הבציר של 1945 היה מוצלח ביותר, ומייד אחריו הגיעה האגדה של 1947. בתחילת שנות החמישים החל היקב לקבל הכרה מחוץ לצרפת – בעיקר בארה"ב. קצת קודם זכה היקב במשווק חדש – ז'אן פייר מואיקס, שהיה המנוע מאחורי ההכרה לה החל לזכות אזור היין של פומרול, וכחלק מזה גם שאטו פטרוס. היהלום של שרשרת הרכישות שלו היה שאטו פטרוס (1961) – ושלוש שנים אחר כך הוא השלים את הרכישה ומינה את היינן הראשון הקבוע של היקב – ז'אן קלוד ברואה בן ה-20 וצ'ופצ'יק. ברואה החליף את היועץ במשרה חלקית הקודם, הפרופסור אמיל פיינו, אחת מהדמויות ההיסטוריות והמשפיעות ביותר על בורדו המודרנית.
ההמראה של שאטו פטרוס למעמד היין הכי נחשק, מבוקש ויקר בבורדו כרוכה בקריירה של ברואה, כמו גם בזו של מואיקס שהשכיל לשווק היטב את היין ולבחור שותפים מתאימים גם בארה"ב. ברואה פרש מתפקיד "המנהל הטכני" של היקב אחרי 44 בצירים, והוא העביר את תפקיד היינן לבנו הבכור אוליבייה, שיהפוך בקרוב להיות המנהל הטכני של פטרוס (שם צנוע לתפקיד הבכיר ביותר בהיררכיה של העשייה בבורדו). כיום הוא משמש יועץ לכל היקבים של משפחת מואיקס, כולל אחוזת דומינוס המצליחה בקליפורניה, ועוד כמה יקבים (מעטים) בעולם. כן, וגם של יקב צרעה אצלנו בישראל.

 

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים