פברואר 2012
איזה שבוע!
שני יקבים, תשעה יינות, ועוד יבואן אחד מתולתל ויינותיו בארוחה מרשימה במיוחד.

 
 
בנימינה מציגה שישה יינות "רזרב" חדשים.
היום, מספר לנו אילן חסון, מנכ"ל היקב וקבוצת היבוא של בנימינה, הענף נמצא בצרות. הרבה ענבים חדשים, הרבה יין חדש, אבל אין מספיק מי שישתה אותו. ואם זה לא מספיק, הנה מצטרף שחקן חדש לליגת העל של יינות ישראל.
עד היום לא ממש ספרנו את 4 מיליון הבקבוקים של בנימינה כשחקנים משמעותיים בענף היין המקומי.

לא עוד.
אחרי ההשקה הספציפית הזו, אפשר לקבוע שבנימינה הצטרפה לליגה "ביג טיים". ששת יינות הרזרב שהושקו היו טובים, כל אחד בדרכו ובסגנונו. אם עד היום היינות הללו היו "באנקר" של כל טעימה - מקום אחרון, או קצת לפני - היום הם נמצאים בשורה הראשונה של האיכות המקומית, בוודאי יינות האדומים שמתומחרים מאוד טוב ביחס לתמורה.

בנימינה גוורצטרמינר רזרב 2011, י64 ש"ח.
גרסת שנה קודמת זכתה בטעימה בעל השולחן במקום הראשון. יש לי הרגשה שגם הגרסה הזו, שהיא יותר מהכל, היתה מצליחה. אני לא מת על גוורץ, ובטח לא על אלה מהז'אנר המתוק-בומבסטי-רחב, קטגוריה שהיין הזה מוביל בגאון. אבל מי שמחפש את זה, ורוב שותי הגוורץ הישראלי הם כנראה כאלה - יתמוגג. מה שכן, היין נקי, מדוייק, כל הריחות בול במקום (ליצ'י, ורדים, סוכריית טופי), ובעיקר אין גרניום "מלוכלך" שהיינו רגילים למצוא ביין לפני שנתיים-שלוש. אחלה יין, אבל לא בשבילי.

בנימינה סוביניון לבן 2011, 64 ש"ח.
12% אלכוהול. שימו לב למספר - 12%. אני לא מפחד מ-14%, אבל חושש הרבה יותר מיינות לבנים ישראליים של 12%. למה? כי הרבה פעמים זה מים חמוצים. גם בבנימינה של השנים הקודמות.
לא הפעם. פקק ההברגה דורש סבלנות, למדתי עם היינות האוסטריים, ונא לא להתבייש לפתוח את הבקבוק שעה ושעתיים קודם, לתת לחמצן לשחרר את החיזור האופייני לפקקים הללו. זה לא נורא - וזה מבטיח שגם עוד שנה ושנתיים היין הזה יישאר רענן.
אז ניערתי וסובבתי את הכוס. אף נהדר. אמנם יש הרבה טרופיות - גויאבה, אפרסק, אבל יש גם קליפת אשכולית ועשבוניות טרייה לצד אותה ארומה חמקמקה של "שתן חתולים", סימן ההיכר של ס.ל. "אירופאי". נפח טוב, רעננות וחמיצות מצויינת בלי לאבד מיקוד ופרי. חבל שקצת יקר, אבל בסך הכל מיישר קו עם תמחורים מקומיים דומים.
לגבי פקק ההברגה, אומר ששון בן אהרון, היינן הראשי ומהיום גם מנהל היקב בבנימינה (שיהיה בהצלחה!): פקק ההברגה הוא פיתרון מצוין והוא אפילו מתקבל יפה בציבור, בינתיים ביינות לבנים בעיקר. מנסיון שלנו - התוצאות תחתיו טובות מאשר תחת פקקי שעם.
מ.ש.ל.


בנימינה שרדונה רזרב Unoakedי 2011, 79 ש"ח.

בתערוכת היין האחרונה טעמתי ואהבתי את הרזרב, שקיבל מגע עדין מאוד של עץ. פה, אין עץ בכלל. "הפעם הראשונה שעשינו את היין", מספר אסף פז, יינן היקב, "היתה כשהשתעשענו עם הרעיון לייצר יין מבעבע, וזה אמור היה להיות יין הבסיס". טוב, יין בסיס טעים בשמפן הוא לרוב מתכון בטוח למבעבע מחורבן. לפי הכלל הזה אולי טוב שהיין הזה מצא את דרכו לבקבוק, טרום שלב הבועות. כי הוא טעים לאללה. מאוד שרדונה, מאוד רענן, שמרי שמפניה נייטרליים מבליטים את מינרליות וליים, חמיצות טובה ובסך הכל 12.5% כוהל. אוהבי העץ - חפשו לכם צריף אחר. השאר - ברוכים הבאים.

ולאדומים:
בנימינה זינפנדל רזרב 2010, 89 ש"ח
רובנו מכירים זינפנדלים קליפורניים - עבים, נוטפי גליצרול סמיך, מרוכזים עד כאב. היין הזה מדלג מעל הז'אנר הזה אבל עדיין מצליח להיות מאוד נאמן לזן, כמו כל שאר היינות שטעמנו בהשקה. כרם כבן 15, "שסוף סוף למדנו לעבוד איתו", מודה אסף. פטל אדום בחזית, עץ מתון ומשולב, סיום מעט מריר - יין מאוד "מקומי", "זני", ואפילו "טעים". אבל באותו מחיר, שמרתי את הכסף לשניים הבאים.

בנימינה קריניאן רזרב 2010, 89 ש"ח.
הקריניאן הוא המלך החדש של ענף היין הישראלי. לא שהוא כזה יין ענק, כמעט אף פעם לא, אבל הוא מחובר ישירות להיסטוריה הלא קיימת של הענף, ותחייתו מהווה סוג של כפרת עוונות על כל מה שעשינו לו מאז קום המדינה ועד שבא אסף פז והכין ממנו יין ראוי, ביקב ויתקין.
אז כמובן שמתבקשת ההשוואה לקריניאן של ויתקין. היופי הוא שאין מה להשוות. הקריניאן של בנימינה מגיע מכרם יחיד בכפר תבור, זה של ויתקין מגיע מזיכרון-בנימינה. אם הויתקין שלמדנו לאהוב מציג פן פראי ועוצמתי של הזן, פה תפרו לו יינני היקב חליפה מהודקת ואלגנטית יותר, אבל עדיין שרירית ומלאת תוכן. טאנינים מעט צעירים - לא יבשים או נוקשים, פשוט ממתינים לתורם להשתחרר ולהתעדן. חלק מהבגרות של אנשי היקב היא להכניס לסדרת הרזרב רק את מה שמצדיק את האיכות - והקריניאן הזה מצדיק ועוד איך. אני כבר מת לטעימה משווה של כל היינות הללו מהארץ. יש רמה!

בנימינה קברנה סוביניון רזרב 2009, 89 ש"ח.
שמישהו יעיר אותי, בבקשה. כזה קברנה, מבנימינה, בכזה מחיר? מדוייק, נקי, מלא אופי "קברנאי" וחן מקומי, עם כל הריחות והנפח שמצפים מקברנה ישראלי טוב - ובמחיר דו סיפרתי. "בניגוד לכמה יינות בסדרה, פה השארנו את היין על העץ עוד כמה חודשים, כי ככה אנחנו, הישראלים,  אוהבים את הקברנה שלנו", אומר לי אסף פז. צודק, כנראה, אבל פה הם הצליחו לעשות את זה בלי להטביע את הפרי בטונות של וניל וחבית, לצד הצלחה בשימור האלגנטיות המצופה.  אגב, חלק מהסוד הוא מקור הפרי - עבר מקדמת צבי ה"ריבתית" לגליל העליון.
לחטוף.

ההשקה התקיימה בטורקיז. מן הסתם היתה ארוחה, ומין הסתם היא היתה מצוינת. אני לא נוהג להזכיר ארוחות בהשקות, בעיקר כיוון שהן לא הנושא וגם כי לדעתי אפשר בלי. הפעם אני כותב כי אחרי שלב הצגת היינות מיהרתי לכתית, שם הציגו צמד אנשי IsProVinum,, חברים טובים, את יינותיהם בארוחת ערב שומטת לסתות. התפנה מקום, עזבתי הכל ומיהרתי לאחת הארוחות המענגות (והמשתלמות) של השנה האחרונה. פרטים - בפוסט נפרד. בקרוב.
אבל היה עוד יין השבוע - של יקב רקנאטי.

 
 
רקנאטי - הסדרה הים תיכונית.

טוב, אני חושב שכבר מיציתם לגמרי את מה שיש לי להגיד על מה שקורה ברקנאטי של השנתיים האחרונות. הסדרה הים תיכונית, מספר עידו לוינסון, יינן היקב, בנויה על זנים שמבשילים יחסית מוקדם, בלי לשמר ארומות ירוקות ולא נקיות, ובטיפול מתאים - גם בלי להעלות אלכוהול. השאלה היחידה היא מה עושים עם הזנים האלה בישראל.
יש ויש. הקו של רקנאטי, כאמור, דוגל בשימור האלגנטיות, אך מבלי לאבד את האופי הזני, הבשלות וגם היכולת ללוות אוכל מבלי להשתלט על החך באגרסיביות.

אם יכולה להיות ביקורת - היא על התמחור של היינות, 140 ש"ח לקריניאן ולסירה, 110 לפטיט סירה. אחרי מחשבה שנייה, אני חושב שאנחנו, כעיתונאים, יכולים לרדת מהעניין של המחירים, לפחות ביינות פרימיום. למה?
כי הבעייה היא לא המחירים האלה. תמיד יהיה פרימיום, ותמיד תהיה אפשרות לקנות יינות מיובאים במחירים דומים. הבעייה של הענף היא במחירים הנמוכים, של 25 ש"ח לבקבוק - ושבמחיר הזה נקבל יין טעים ומהנה. פרימיום? תמיד יהיה אנשים עשירים שיוכלו וירצו לשלם על BMW מסידרה 7 ולא יסתפקו בקטנוע 250 סמ"ק. זכותם. זכותנו.
 
רקנאטי פטיט סירה - זינפנדל 2010, 110 ש"ח
95% פטיט, הזינפנדל ברקע. כרם בן 30 כיום, בעמק יזרעאל. מאוד עשיר ומרוכז, אבל פחות מגרסאות קודמות של היין. מה שיפה הוא שהאופי נשמר – עוצמות ועושר אבל הללו לא מעיקים. בשל אבל לא ריבתי, פרי שחור ומעט בשרני. כמו בשנים קודמות רק פחות מרוכז ויותר נגיש ואפשרי לשתייה.

רקנאטי קריניאן "פרא" רזרב 2010, 140 ש"ח
מי שזוכר את גרסת השנה הקודמת, יבחין כי פהמדובר בעלייה בריכוז, בנפח ובמתיקות. האף פשוט שופע, מלא פרי ושוקולד, קצת בשרני. על החך היין מרוכז, בשל ואפילו הדוניסטי, אבל לא מעיק או כבד מדי (שוב, סימן ההיכר לייננות מצויינת בעיני). החמיצות הטובה תורמת למבנה ולרעננות. צריך קצת זמן להתחבר בבקבוק, אבל מדובר ביופי של יין.

רקנאטי סירה-ויונייה רזרב 2010, 140 ש"ח
3% ויונייה, ללא תיקון חומצה. מעט הויונייה תוסס יחד עם הסירה (קו-פרמנטציה, תסיסה משותפת), כמו בקוט רוטי. למה זה טוב? בקצרה, התהליך יוצר מולקולות צבע ארוכות יותר שמדגישות את עומקו, ועוד לא דיברנו בכלל על התוספת הארומטית של הויונייה. אגב, 3% זה לא הרבה, בקוט רוטי יש גם יינות של 10% יין לבן עם הסירה.
האף – רציני, דיסקרטי והמורכב ביותר מהשלושה. פרי טוב, עם גוון פרחוני, בשרני ומעושן. העץ קצת יותר מורגש אבל הוא עדיין ברקע של הפרי. גוף מלא, ארוך ובשל, מעולה לאוכל ושוב – לא מעיק. זה יין בוגר, שבטח יהיה מי שיתפתה לכתוב שהוא "מאוד קוט רוטי". שיהיה. בשבילי הוא מאוד ישראלי "גל חדש", מאוד שצברג-לוינסון, ומאוד מאוד מוצלח, ואם יש יינות מקומיים ש"שווים" 140 ש"ח - היין הזה בטח יופיע בצמרת הרשימה.

 
מה אכלנו ומה שתינו.
ההשקה של שלושת יינות רקנאטי התקיימה במסעדת "קיצ'ן מרקט" המתחדשת בשוק האוכל בנמל, קומה שנייה. המיקום מטעה, כי כרגע, תחת השף יוסי שטרית (ויולט, אודים) מסעדת ה"קיצ'ן" מציעה חווית אכילה שתתמקם בקלות בצמרת המסעדנות הישראלית. אוכל מקורי, שמתרחק מהפורמט של חציל-טחינה-סלק ששלט שם קודם, ועושה את זה בצורה מעוררת כבוד. אני לא נוהג לפרט על מסעדות ומנות, הסיבות ברורות, אבל במקרה הזה - אסור להשאיר את הפלא הזה בשקט.
תמונת פרופיל
לייבסיטי - בניית אתרים