אפריל 2012

לפני כחודש ביקר בישראל יהודי צעיר וחביב, מנכ"ל יקב
"Astrolabe" הניו זילנדי, שיינותיו הלבנים מיובאים לישראל על ידי חברת מ.ר.ש, שבכלל מתמחה ביינות אדומים-עוצמתיים מאוסטרליה, אבל לא רק בהם (גם לזה נגיע). למרות התחושה העמומה שהמפגש עם כמה עיתונאים אורגן במהירות וללא מחשבה מעמיקה, בסך הכל היה זה מפגש מסקרן, מעניין, ואפילו מתסכל במידת מה.
גם לזה נגיע בהמשך.

ג'ייסון יאנק (Jason Yank) משמש כמנכ"ל היקב המצליח כבר כמה שנים, והוא עדיין לא בן 40. (פה זה מתחיל לתסכל). הוא הגיע לניו זילנד כמו שכתוב בתורה בדיוק - עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. אחרי קריירה קצרה ביקב של אבי אשתו הוא הגיע לנהל את יקב אסטרולאב, בתקופה קשה יחסית לתעשייה המקומית.
פה מגיע תיסכול מס' 2. מותג ניו זילנד. "נכון, תעשיית היין של NZ בנתה מותג יש מאין בפחות מ-20 שנה", אומר לי ג'ייסון. "אבך הצרות הגיעו גם אלינו". אם התוכנית האוסטרלית לכיבוש עולם היין כמעט התרסקה, זו של ניו זילנד קיבלה "רק" מקל בגלגלים. שום דבר נורא, אלא אם אתה מנכ"ל צעיר שחייב לחפש שווקים חדשים כדי לא להוריד מחירים.
וכמו שמנכ"ל רציני עושה בזמנים קשים, ג'ייסון התחיל להתמקד במכירות. הכיוון העיקרי היה ייצוא עם דגש על מסעדות. שווקי העולם משנים טעמים באיטיות יחסית מול שווקי הבית, שם כוכבים נולדים כל יום מחדש, ומסעדות גם הן קנייניות יציבות יותר מאנשים פרטיים, שמחפשים ריגושים חדשים כל הזמן. וכך, למעלה מ-80% מהיין של אסטרולאב נמכר במסעדות, ולמעלה ממחציתו נמכר בשווקי העולם. אם תרצו, עוד משהו שיכול להוציא עיניים כשבודקים מה קורה עם התעשייה המקומית.

אגב, נתון מעורר התפעלות הוא שיעור הגידול של התעשיית הניו זילנדית. בשנת 1995 היו נטועים במדינה כ-60,000 דונם של כרמים. המספר מוכר לנו - מאוד דומה למה שיש כיום בישראל. בשנת 2012 המספר דמיוני כמעט - 330,000 דונם. הכל תולדה של ההצלחה והביקושים הגבוהים ליינות NZ בעולם. אגב, למעלה ממחצית השטח נטוע בסוביניון לבן, זן הדגל של התעשייה.
מעבר למספרים המרשימים, מתסכלת אותי הקלות בה ניתן לגשת אליהם, למצוא אותם ולנתח אותם "ללא מגע יד אדם", והכל מהאתר הרשמי של תעשיית היין. מזכיר לכם משהו מקומי?
לי לא.

עוד נתון מרשים הוא ההצלחה של היקב בישראל. "זיהינו את המגמה של ביקושים ליין לבן איכותי", אומר לנו דני גליל במהלך ארוחת הצהריים (המצויינת!) במסעדת טוטו (אלא איפה?). "כיום זה היקב בעל היקפי העבודה הגדולים ביותר שלנו". שאפו. יין מעולה אבל לגמרי לא זול, שהופך לבסט סלר בארץ משוגעת על יין אדום כמו ישראל?
ההתמקדות בלקוח, בהעדפותיו ואפילו גחמותיו, הוא משהו שעולה מהשיחה הקולחת עם ג'ייסון. "אנחנו עושים ס.ל. כי זה מה שהשוק רוצה", הוא אומר. "אנחנו מפלרטטים מהצד עם עוד כמה זנים, גם כדי שלא יהיה משעמם, גם כדי שתהיינה עוד שורות בקטלוג, וגם כדי שנהיה ערוכים לשינויים בטעם הקהל". אני מהמר שהוא היה רציני רק לקראת השליש האחרון של המשפט.

ההתמקדות בלקוח מכתיבה גם צורת עשייה שאני מכנה"Non Vintage עם תווית בציר". זו לא ביקורת, חלילה, זו התכוונות מדוייקת לטעם הקהל. רוב צרכני היין רוצים מוצר אמין. לא מעניין אותם אם ירד גשם בבורגון או שזרחה השמש בבורדו. הם רוצים לדעת שמה שהיה הוא מה שיהיה, ואסטרולאב עושה להם בדיוק את זה, לפחות בתווית של הס.ל., שהיא התווית החשובה של היקב. "אנחנו משחקים בשנים שונות בבלנדים מחלקות שונות, כדי להגיע, כמו בשמפיין, כמו בבלנדד ויסקי, לנוסחת טעם אחידה ככל האפשר בין הבצירים", מודה ג'ייסון. גישה נכונה בז'אנר, בה התווית אמורה רק לספר לנו כמה רחוק היין משנת הבציר. הסגנון? יהיה דומה מאוד למה שאתה מכיר מלפני עשור. זו גישה שמוכיחה את עצמה, בוודאי בפלחי שוק מסויימים. גם במקרה הזה זה עובד, אם לשפוט את התוצאות.
.
טעמנו שני יינות ספוראדיים. אגב, את היין העיקרי לא טעמנו באותו ארוע נחמד, וזהו כמובן הס.ל. ה"בסיסי" של היקב, סיפור ההצלחה של השוק הישראלי, כאמור. שילוב של מותג טוב, מוצר טוב, איש שטח נמרץ, ו.... מחיר לא נמוך במיוחד שלא מפריע, ואולי אף מוסיף לסקס אפיל.
הראשון היה ס.ל. מאזור Kekerengu coast שהיה מאוד טרופי-מנגו, לטעמי יותר "ישראל" מאשר "לואר". השני היה פינו גרי שהיה מינרלי ומתקתק, מאוד נעים - הצלחתו תלויה לדעתי במחיר, אבל לך תדע.


ג'ייסון יאנק, אסטרולאב.

 
ואם אנחנו כבר במרש, אז בשאריות של מרץ אנצל את הבמה כדי לעדכן על הרכש החדש של החברה, קטלוג צנוע אבל מאוד איכותי של אזור הרון בצרפת, ובעיקר דרום העמק - שאטונף דו פאפ. לטעמי זה המשך ישיר של ההתמחות ה"אוסטרלית" של האנשים שם, אבל בפועל נשארתי קצת מופתע מהעובדה שהיינות שטעמתי הצליחו לגמד את היין האוסטרלי העילי היחידי שהתגנב לתצוגה.
זה לא סוד שרוברט פרקר הגדול מדרג כיום שני אזורי יין בלבד: בורדו ושאטונף. זה לא סוד שבבורדו חלק גדול מהיצרנים שינו את הייננות שלהם כדי שתחניף יותר לגורו, ותניב נקודות שיומרו בתורם למצלצלים. הדרך, אגב, היא סגנון בשל יותר, עשיר ומרוכז יותר. בבורדו זה איכשהו אפשרי, תוך שמירה על מסגרת של אלגנטיות.
אבל באזור האפיפיורות, הנקודות של האפיפיור הן ממש - אבל ממש - לא כוס היין שלי. 100 פרקר בשאטונף מייצגות יין מרוכז, עשיר, אינטנסיבי עד כאב. טעמתי כאמור חלק מהיינות של מרש-שאטונף - אין לי ספק שיהיה מדובר בסיפור הצלחה, בוודאי בקרב הקהל שמחפש את ה-Biggest Bang For The Buck. יש לא מעט כאלה. לי, אישית, חלק ניכר מהיינות הרגישו פשוט "גדולים" מדי. לצד הירידה המעציבה בכמויות הבשר שאני יכול לאכול, יש נסיגה בולטת ב"אקסטרקט" שאני יכול לעכל.
אבל יין אחד, כאמור, השאיר אותי המום. יקב NOON הוא לטעמי אחד מ 2-3 היקבים הטובים ביותר שמגיעים לארץ מאוסטרליה בכלל, וע"י מרש בפרט. ה-Eclipse שלהם הוא יין מופתי, במחיר שעדיין נראה הגיוני. אבל את ה-Noon Shiraz Reserve טעמתי בפעם הראשונה, מבציר 2010. זה יין מאוד נדיר, בטח בישראל, והוא מציג אף מרוכז, עשיר ומורכב, אבל לרגע לא פורטי או קסיסי אפילו - זה יין ולא "דמוי פורט" שולחני, כפי שעלול לקרות ברמות ריכוז כאלה. הפה עשיר, טעמי יוד ומליחות אפילו, מבנה טוב, טאנינים נוכחים, יין עשיר ולא כבד, מורכב ולא מעייף. אם נשאר, הוא שווה כל שקל מ-440 השקלים שיידרשו עבורו. יופי של יין.



 





.

.


.





.



.



.







.




.






.



































.

   
לייבסיטי - בניית אתרים