ינואר 2011
"אבא, יש אלוהים?"
אחרי הערב, אפשר לחשוב שכן.
והאם הוא באמת מצוי בפרטים?
ממממ....לא יודע,
אבל אם יש אלוהים הוא שותה לאפיט רוטשילד מבציר 2000,
זה ברור,
והוא מצוי בפרטים של אלפי רסיסי טעם שמצטרפים לשלמות עוצרת נשימה.

אחרי 15 יינות הגענו הכי קרוב שחובב יין יכול להגיע לאלוהים.

זהב
Château Cantemerle 2000, 47$, 13%
Château La Tour Carnet 2000, 48$, 13%
ההתחלה צנועה, אבל מפתיעה באיכותה. שני יינות מאזור Haut Medoc, הראשון מדורג (גרנד קרו מדרגת חמישית) ומאכזב למדי, השני חגג בבציר זה שנה שניה לעבודה עם הגורו השנוי במחלוקת מישל רולן. במחיר של יין ישראלי מתיישן מציג יקב לה טור קארנה יופי של יין: בשל, רך וידידותי אבל עם חמיצות טובה ומרעננת. מסתכל על ה-90 מלמטה, מה שמסביר את המחיר הצנוע, אבל יין עם המון אופי, חיים ועתיד.

"ראית את פרקר, הממזר הזה?
הוא גנב לי את הטעימה."
מה שנכון נכון, או שאולי Great minds think alike.
אני שמעתי את ח. מפלרטט עם הרעיון הרבה לפני חודש יוני 2010, המועד בו פרסם רוברט פרקר את רשמי טעימת ה"עשר שנים אחרי" שלו. עשר שנים אחרי בציר 2000 המהולל בבורדו, טעם האפיפיור של עולם היין את המיטב של המגה בציר הראשון בעידן החדש.
חצי שנה אחריו, הגיע תורנו.
Château Rauzan Gassies 2000, 75$, 12.5%
Château Rauzan Segla 2000, 78$, 13%
פעם, עד תחילת המאה ה-18, שתי האחוזות הללו היו מאוחדות. כיום שתיהן גרנד קרו מדרגה שניה. עוד שעתיים-שלוש נבין כמה גדול הפעם בין ה"סופר סקונד" לבין הצמד הזה, מתת האזור מרגו. עוד ארבעשעות נבין שיש דברים שאי אפשר להשוות לכלום.
לא שהיינות הללו רעים, חלילה, אבל הם לא מרגשים בשיט. הגאסיס לא ממש מדויק, מעט גס אבל עם אופי, חן ואפילו טעם. כן, יין טעים.  ה-Segla בשל יותר, רך יותר, פירותי ועצי יותר, הדוניסטי יותר ובעיקר משעמם יותר. סביב ה-90 נקודות, הראשון מלמעלה, השני מלמטה.
"לא יכול להיות שמרגו תיוצג כל כך חלש בטעימה קאנונית כזו".
מספסל המחליפים של הגרנד קרו דרגה שלישית עולה המחליף המשוברט.רק לפני חודש טעמנו בקבוק דומה, שהיה רבע קורקי ורבע ברטי. לא הפעם.
היין לא משועם (קורקי) ואולי נגוע בטיפה ברט. אבל היי, הנסיך "הציל" את הכבוד של אפלסיון מרגו.

Château Malescot St. Exupéry 2000, 80$, 12.5%
אפשר להגיד על היין שהוא חנפן, אפשר להגיד שהוא "רולאן". אני מוצא אותו בעיקר רענן ומאוזן, מורכב אפילו. נפח טוב והעיקר - מוכן לשתיה. לא נמצא הערב הרבה יינות שיהיו גם איכותיים, גם טעימים וגם נגישים. זה - בול במקום. 93.

אולי ירד גשם בבורדו, בחודש ספטמבר 2000, אולי לא, אולי היתה שמש ואולי היה מעונן. מה שבטוח שבציר 2000 היה הבציר הראשון בשורה של בצירים שהרימו את הטופ של יינות בורדו בורדו למקומות בהם הם לא היו קודם. הייננות הפכה נועזת ומעיזה יותר בזכות קייצים חמים וסתווים יבשים, האלכוהול וריכוז הפרי הגיעו למקומות שאף אחד לא חלם שאפשר להגיע אליהם, אפילו עשור אחד קודם. במזרח הרחוק התחיל הענק הסיני להתעורר.
קצת אחר כך, בסיומו של העשור הראשון של המאה ה-21 הכתובת כבר לא על הקיר, אלא צרובה בעור של כולנו: המיטב של בורדו נע מזרחה, בכלל בלי לעצור על הדרך.
Château Calon-Ségur 2000, 170$, 13%
Château Montrose 2000, 190$, 12.5%
המפלצות של סט. אסטף עולות לזירה, רגע לפני ההפסקה. צריך הרבה סבלנות ואמונה כדי לפצח את היינות הללו. הקאלון - אכן סגור. "חלון סגור", קראנו לו, אבל מה שהוא משחרר אחרי חצי יממה שהבקבוק פתוח - כובש לבבות.
המונרוז, לעומתו, לא עורר בי ציפייה. דוגמאות עבר שלו שוכבות אצלי במרתף ומסרבות להתבגר. הפעם התבדיתי. ה-2000 זה סיפור אחר. צבע כהה, כמעט שחור. אף מרגש, לא בומבסטי אבל מפורט, מורכב ומעניין (דובדבן, פרחים, מינרליות, עץ....) הפה - לבכות.
כן, היין צריך המון זמן, אבל כמה שהוא כייפי כעת. עוצמתי ורך, רענן ונגיש אבל צעיר כל כך.... עוד לא התחיל את ההווה, אבל העתיד - מופלא. חצי הדרך לשלמות. 95.


המלך - מרסלו, דרך היין.
 
Château Haut Bailly 2000, 170$, 12.5%
Château La Mission Haut Brion, 1,000$, 13%
הגיע תור צמד היינות מאזור גראב. היין הראשון, כך נראה, נפתח בול בזמן. עישון קל ובייקון, מבנה טוב, יין נגיש שמציג טאנינים משולבים, הכל נעים ויושב במקום. מצויין. 93.
המיסיון, כיום אולי אחיו המעט יותר "קטן" של הו בריון האגדי, עורר ציפיות - 100 נקודות מפרקר לא הולכות ברגל. האף מוציא דברים מדהימים, אבל רק אחרי ניעור רציני ואגרסיבי. באמת שיש בו הכל. הפה? חימצון עדין ביותר,מעט קפה והרבה שכבות טעם שלא נגמרות, סיום ארוך.. ובכל זאת משהו היה חסר ביין. בסך הכל, הוא אולי יהיה פעם מושלם, כרגע הוא לא נכנס לשלושת הגדולים שלי. רק תבינו מה עוד מגיע. 95

עבורי, יחד עם חלק ניכר מה-Wine Buddies שלי, בורדו 2000 היה סוג של שיא. בשנת 1990 עוד לא היינו ממש במשחק, בשנת 2005 כבר נפלטנו החוצה. 2000 היה בציר שיכולנו לקנות, לחלום, לפנטז, לשתות. 
פה ושם אפילו שתינו, עד שהבנו שלפחות כרגע אין טעם, או שאין כסף.
בורדו 2000 הוא חלק מהיסטוריית היין שלנו. זהו הבציר האייקוני הראשון ש"נולדנו" לתוכו, שהתרגשנו איתו, ועכשיו אפילו זכינו, לראשונה, לטעום ממנו כמו שצריך.
בורדו 1982 הוא היסטוריה של פרקר, בורדו 2005 הוא פנטסיה. 
בורדו 2000 הוא חלק מההיסטוריה והנוסטלגיה שלנו.
Château Branaire Ducru 2000, 70$, 13%
Château Ducru Beaucaillou 2000, 150$, 13%
סט. ג'וליאן, מה יש לך להציע? אין פרמיירים, אבל יש שאטואים מאוד ראויים: כל הלאובילים, ודוקרו בוקאיו. היין הראשון היה הכי חלש עד כה. ירוק, חד, זוויתי. כאילו ללעוס קוצים. טוב, הגזמתי, אבל יחסית לשאר המעדנים שבאנו אלינו הערב, זה די דומה לכלום.
הדוקרו בוקאיו היה טוב בהרבה, אבל לא מספיק כדי להגיד שהוא אחד הטובים שטעמתי מהאחוזה הזו עד היום. הוא לא. קצר, סגור, מהודק - האם זו שאלה של זמן או שאלה של אכזבה? אני לא יודע מאיפה יצמחו לבחור הרזה הזה כתפיים רחבות, אבל לא איכפת לי לנסות. תקראו לי כשזה קורה. את הברנאייר - תמכרו.

הדור הצעיר לומד את ההבדל בין טרופית ללאפיט
Clos du Marquis 2000, 65$, 13%
 Château Leoville las Cases 2000, 350$, 13%
אחים כמעט תאומים מסט. ג'וליאן. הלאס קאז הוא אחד ה"סופר סקונדס" הגדולים שיש, הקלו דה מארקי אינו ממש היין השני של היקב אלא יין עצמאי שמיוצר מכרמים מוגדרים. הוא היה מותק אמיתי: שתינו אותו בדיוק בזמן. לא מורכב מאוד, אבל מאוד מדויק, מאוזן, מלא פרי ומעט עץ, אורך טוב, אופי בורדו - כל מה שרוצים מיין יומיומי. המחיר, בשביל היוחסין, כמעט כזה, בטח במונחי בורדו. 
לידו שתינו את היין שלא מוכן לעולם, והוא עוד נפתח 12 שעות לפני הטעימה. לא מוכן ולא בורדו, ויסלחו לי כל אותם שחושבים אחרת. היין הקדים את זמנו. הוא מייצג את ז'אנר הסופר-בורדו עשור שלם לפני שכל האזור הצטרף לחגיגת הקסיס-בשלות-קפה-שוקולד-רכות. האף היה זמין ומזמין, הפה מהודק וקמצן אך גם עשיר בפרי וחלק יחסית. תעלומה. הראשון "שוה" 91, השני אולי 93, אבל הכי פחות בורדו עד כה.
 


גם אני רוצה לעשות כזה...

"הקדמנו את הטעימה לשעה שבע", אמר לי .ח בטלפון. "יהיו המון יינות. כמה? חשבנו על 12 אבל לא הצלחנו לעצור".
אני יכול לראות אותו מחייך מאחורי השפופרת.
"ח&ד הפקות" הרימו ארוע שכולו נתינה אדירה לצד צניעות יוצאת דופן, אהבת יין שמגובה בידע אנציקלופדי כמעט, בוודאי של אזור בורדו. אחרי יותר מדי זמן שבתי ונזכרתי למה בכלל התחלנו את העסק של שתייה משותפת, לפני כל כך הרבה שנים: לא מהרצון לקבל, אלא מהתשוקה לרגש ולהעניק משהו לאנשים שחשובים ואהובים עליך. 

 Château Pichon Longueville Comtesse de Lalande 2000, 300$, 13%
Château Pichon Longuevelle Baron 2000, 320$, 13%
כמו קונצרט מתוזמר למופת, הגענו לקראת הסוף לאזור פוייאק. תשמעו, אפשר להיות פוליטיקאי מיומן ואפשר להגיד את העובדות הברורות. מאזור פוייאק מגיעים שלושה מחמשת הגרנד קרו קלאסה, וגם אם לא נטעם מהם הערב, חשבתי, שני הפישונים מהוים פינאלה ראויה לטעימה, לכל טעימה.
אלו אחוזות-אחיות, שהופרדו סופית באמצע המאה ה-19. הפעם קיבלנו מהן שיעור מאלף ומדהים בפאלאט של פרקר.
שימו לב: "ישבתי ליד עמיתי לשעבר, פייר אנטוניו רובאני, והוא אמר לי שהוא לא אוהב את הריח הירוק המכה בך ביין הזה", כותב פרקר על הקומטס. "אני כלל לא הרגשתי בו".
הלו? פרקר? 15 טועמים הרבה פחות מנוסים ממך לא פיספסו את הפלפל הירוק הבשל שהיכה לנו באף. תשמעו, אי אפשר להיות עדין עם הדבר הזה. פרי נהדר, כן, אבל הפלפל, שמכה גם על החך, פשוט הורס את היין. אחד משני היינות החלשים בטעימה, ואם להיות אמיתי, הוא לא היה מקבל אצל אף אחד יותר מ-85 בטעימה עיוורת. מי שאומר אחרת,..... שוב, שיהיה בריא.
הפישון בארון, לעומות, מציג יצירת מופת שלמה. קודם כל - היין נגיש, גם אם ברור שעתידו לפניו. האף נותן כל מה שבורדו אלגנטי נותן: פרי נהדר וקסיס, מינרליות וזפת, ארז וסיגר, הכל מתפרץ מהכוס ומבקש להכנס לפה. ההרמוניה מושלמת: טאנינים רכים, פרי נפלא, רעננות נעורים והבטחה לחיים ארוכים ומלאי עונג. אחחח, אם רק היה לי מהיין הזה עוד קצת. זה קרוב למאה.

עוד לא סיימנו", אומר ח.
הוא עובר מאחורי ולוחש לי לתוך האוזן: "באמת חשבת שנסיים ערב כזה בלי פרמייר גרנד קרו קלאסה?"
לא, אני עונה לו בלבי, לא חשבתי כלום.
בשלב כלשהו הפסקתי לחשוב, כי הציפיות התגשמו כבר מזמן, והרבה מעבר להן.
אני מביט בבקבוק הראשון מהצמד.
אל הכוסות נמזג היין השני של שאטו לאפיט האגדי.
ואז יוצא הבקבוק האחרון של הערב.
אני מסתכל עליו ועל ח.
הוא מתרגש יותר מכולנו. מה עוד אפשר להגיד בלי לגלוש לבנאליות? 

Carruades de Lafite 2000, 600$, 12.5%
Chateau Lafite 2000, 2,500$, 12.5%
איך להתחיל? המחירים מעוותים את השיפוט, זה בטוח. הקארוד של לאפיט הוא אחלה יין, נגיש ומוכן, מענג לגמרי בכל הזדמנות, חוץ מבשני מיקרים שאני מכיר:
הראשון - כשהוא מוגש אחרי 15 יינות בורדו.
השני - כשהוא מוצג ליד האח הגדול הלאפיט 2000.

הלאפיט 2000 הוא יין מרגש. אחרי יותר מדי יינות שאתה שותה כי "צריך", מגיע היין האחד שעושה Reset לכל הזכרונות והידיעות שצברת עד אותו רגע. היין צעיר עד כאב, אבל למרות זאת אפשר לחוש את הגדולה. הוא ברמה אחרת מעל כל יין אחר ששתינו הערב. יש בו כל מה שאפשר לבקש - עוצמה אלגנטית, דיוק ואיזון, התפתחות בלתי פוסקת ללא חורים בעלילה. אם יש לכם ארגז - תשתו אחד כל חמש שנים החל מעוד חמש שנים, או שתמכרו אותו וצאו לפנסיה. יין שמקפל בתוכו את כל מה שאנחנו מחפשים בעסק הזה שנקרא יין: חברות, נתינה, התרגשות, פירגון, וכן - גם יין מושלם מבחינה אסתטית. 100.

תודות:
ח&ד הפקות
הילה רונן מ"שקד" שהפיקה ספרון  מלא ידע לכל אחד מאיתנו,
למרסלו "דה קינג" מדרך היין שסבל אותנו,
לקובי וטל השקדיות, שבלי החזון והנדיבות שלהם עולם היין המקומי היה משעמם הרבה יותר,
ולשרי המקסימה, שמזגה לי טיפה יותר מלכל אחד אחר,
ורק חבל שהרוסטביף יצא עבה מדי.

      .     
לייבסיטי - בניית אתרים