דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> כתבות שונות >> בורדו 2004 ב"דרך היין"
 
דצמבר 2007
נטעם ונכתב ע"י אורי כפתורי
 
אחד הדברים המרתקים ביותר אצל אנשים היא הדרך בה הם משלבים זיכרונות ילדות בחייהם הבוגרים. באופן מודע, או שלא, האסוציאציות הטובות ביותר, ההשלכות והאנלוגיות שהכי קל להזדהות איתן הן כאלה של קונצנזוס. מה לעשות...
מימיי לא טעמתי סנדוויץ' של ריבה וחמאת בוטנים. מודה, חור בהשכלה. מה לעשות שמדובר בקלאסיקה אמריקאית, כך שאין לי יותר מידי זיקה לעניין. אולי בגלל זה טעימת בורדו 2004 נראתה לי כפלטפורמה הטבעית ביותר לבחון את נושא הכריך המדובר, מבלי לבלוע אפילו ביס אחד.
"על מה לעזאזל הוא מדבר ?" אתם שואלים. הבה נפשט את המשל למרכיביו:
בציר 2003 : חמאת בוטנים. יינות סמיכים, מרוכזים ולעיסים ביותר. מה שכן, יש להרבה מהם מבנה מופלא ופוטנציאל אדיר.
בציר 2005 : לחם לבן אחיד כמו של פעם. קראסט קשה מבחוץ. דורשים הרבה זמן לריכוך. היינות שיישארו "טריים" בסוף התהליך- אין ספק שיהיו בלתי ניתנים לסירוב. ממש כמו לחם לבן אחיד שעכשיו יצא מהמאפיה.
בציר 2004 : ריבת ג'לי מתוקה. היינות אמורים להיות בשלים מאוד ורכים ביחס לבורדו קלאסי והקשיחות המסוימת, אם היא קיימת, שייכת לחבית נטו.
 
אז ביום חמישי בערב 28/11 יצאתי לדרך.
 
תחנה ראשונה – גדה ימנית. על הנייר נראה בציר 2004 כמזהיר במיוחד. נתוני הפתיחה מורים על הבשלה מוקדמת ואחידה של גפני המרלו  תנאי מזג האוויר היו אחידים לאורך עונת ההבשלה, והובילו בסופו של דבר לבציר אחיד לקראת סוף ספטמבר, כאשר הבשלות הפנולית מפגרת במעט אחרי ה"בומה".
שלושת היינות שנטעמו היו היינות מאחוזות משפחת מואיקס המהוללת.
 
Magdelaine, St. Emilion Chateau
מאגדאליין הוא שם מעורר יראת כבוד. בעיקר אם את/ה "סבא/תא" ונולדת לא יאוחר מאשר 1940, נניח. טירה מקסימה בעלת כרמים אריסטוקראטיים, 5 דקות נסיעה מערבה לעיירה הציורית של סט. אמיליון. מה יכול להיות רע? אם לבחון את הביצועים של ה- 40 שנה האחרונות- הרבה.
עכשיו משהחזירו את היררכיית הדירוג לתוקף וניתן שוב לקרוא לילד בשמו- P. Grand Cru B, יצטרכו להמשיך במאגדליין את מגמת השיפור של השנים האחרונות תחת השליטה של בית מואיקס על מנת שלא לאבד את משנה התוקף של יין השאטו.
 
היין של 2004 לא גדול במיוחד, כמעט פתוח לחלוטין, בשל אולי קצת יותר מידי בשביל החומציות שלו, בעיקר בהתחשב בעובדה שמדובר ביין בעל נפח צנוע "Which can only take so much…" .
מאידך, היין הוא מה שסנט. אמיליון היה פעם.  תיבול ירוק בולט והרמוני שמשתלב יפה עם הטעמים המעט ריבתיים, וסיומת שוקולדית כייפית. מאד מפתיע אם מתחשבים בעובדה שמדובר באחד היינות בעלי אחוז המרלו הגבוהה ביותר (כ- 90% פלוס/מינוס) בכל האזור.
שורה תחתונה: בציר עוצמתי יותר היה מנפיק יין אחר...מי ייתן ובפעם הבאה שיגיע בציר כזה לא יקפצו עליו שני סוכני מוסד לשעבר ויובילו אותו באזיקים לחבית העץ הסופר קלויה והחדשה דרך אמבט תסיסה בטמ' שפעם היו מטגנים בה חביתות, אלא יטפלו בו כמו שטיפלו ביין הזה.
 
Chateau Gazin, Pomerol
היין החלש ביותר בכל הערב. אפילו הצבע שלו נמצא עייף במקצת לטעמי, וטוב עשו בדרך היין כשבחרו אותו להיות הראשון לטעימה.
האף חם ובאופן מפתיע, נגיש לחלוטין. מאפיינים קלאסים של פומרול אכן ניכרים בו – שילוב של פרי בשל עד ריבתי במעטפת טפנד זיתים ועץ ספייסי מאחור. אבל איפה הסקסיות?!? איפה הקטיפתיות?!? גוף בינוני וכחוש, דלילות בולטת במיד פאלאט, אך מעל הכל בלט הטאנין המריר במקצת, מחוספס בצורה לא אופיינית.
שורה תחתונה: סה"כ דיי מורכב, ופתוח לחלוטין. אך מה לעשות שיין שותים דרך הפה, לא דרך האף. זה בדיוק היין שהייתי לוקח החוצה לסיגריה בין מנה למנה – שכטה מכהה חושים ושלוק מרענן.
 
Chateau Lafleur Petrus, Pomerol
פתח דבר: עבור כל מי שעדיין אינו מעודכן, או פשוט מעט מבולבל: זהו לא היין השני של פטרוס . גם לא של להפלור .
אדמת לה פלור פטרוס, מהצפוניות ביותר שבאדמות פומרול הייתה שייכת בעבר לשאטו "לה גאי" ונרכשה ב- 94 ע"י משפחת מואיקס, אדמה משובחת ביותר המובילה ליין עקבי וטוב.
 האף העוצמתי ביותר עד לשלב זה ובעל נוכחות עץ בולטת בהרבה מקודמיו. זה לא דבר רע. ממש לא. העץ אמנם מאפיל על טעמי הפרי, אך הם שם ובגדול.
ליקר דובדבנים מתובל היטב ובישום ירקרק, מהודק בהרבה מקודמיו . הוא צריך עוד זמן.
יאמר גם כי מפומרול גדול הייתי מצפה למורכבות גבוהה יותר והכי חשוב, למרקם וטאנין איכותי יותר.
שורה תחתונה: כמו יקה שהתעורר יום אחד ואמרו לו שהוא יכול לקבל כל רכב שירצה באותו הרגע, רק שהוא לא יכול לעשות נסיעת מבחן. מה יבחר היקה?
וולבו, בטח וולבו. הוא טוב, אמין, בטיחותי, וחוסך בדלק (נכון, מלבד ה- V8, צודקים).
 



תחנה שנייה : מעבר לגדה השמאלית, וכפתיחה (ובצדק!) נבחרו יינות מארגו, ואחד מסנט. ז'וליין. לצערי הרב נאלצתי לשנות את סדר הטעימה הפרטי שלי מכיוון שהאולם החל להתמלא ובחרתי לברוח לתחנה הבאה על מנת להמשיך לטעום בניחותא .
לבסוף, חזרתי לשלישייה הנ"ל על מנת לראות איך "יצאו" יינות ה-"Finesse " של 2004.
 
Chateau Rauzan segla, Margaux
זה המקום להודות שאין לי הרבה ניסיון עם היין של האחוזה הזאת, ששמה הולך לפניה והיא מופיעה באיזכורים כבר מהמאה ה-17 ( לו רק יכולתי לזכור פחות פרטים כאלה ויותר ימי הולדת של אקסיות...אבל חזרה לענייננו). הרושם הראשוני שלי הוא שמדובר ביין שמנסה לשמור על הקו הקלאסי של מארגו, ואת זה אני אוהב.
נכון הרבה עץ, והוא קלוי ומודגש, אבל זה בסדר בשלב זה של חיי היין . מאחור ניתן להבחין בפרי בשל, שיש רק לקוות שישרוד את תקופת ההתבגרות הצפויה לו ובבישום השובה של מארגו. הפה, בינוני ואלגנטי, אך חסר נוכחות של טאנין ובהתאם מעט דליל. עד הסיומת לא נשאר הרבה, וחבל.
שורה תחתונה: בעולם היין של ימינו ורסטיליות הינה שם המשחק, ובעזרת חשיבה נכונה, טכנולוגיה וידע, ניתן להתגבר על הרבה מהמכשולים של פעם . לטעמי מישהו ב  Rauzan הלך לישון על האף והחליט שנתוני הפתיחה של 2004 מספיק טובים על מנת ליצור יין בסגנון 2003 פעם נוספת, בשלב כלשהו הם התעוררו שם החבר'ה, וניסו להציל את העניין, רק שזה לא הספיק הפעם. יין חביב ומלא אופי, אבל מאוד לא מדוייק.חבל.
 
 
Chateau Pavillon Rouge du Chateau Margaux, Margaux
שפע של פטל עמוק וקאסיס נתמכים ע"י חבית מוצקה ולא מפותחת לחלוטין, גוף בינוני ומאוזן שאולי חסר לו מעט נפח. הסיומת מאד פתוחה וכייפית עם הפטל הזה ששוב יוצא בצורה טהורה .
שורה תחתונה: יופי של יין. אינו יומרני מידיי, עשוי כהלכה ועשוי להתפתח באופן מהיר יחסית, ולהיות מהנה ביותר תוך מס' שנים. מאידך כיוון שה-Finesseהינו קריטריון מכריע במארגו, ניתן היה לצפות למשהו נאיבי פחות ובעל אמירה.
 
  
Chateau Leoville Poyferre, st. julien
היין שכולם אוהבים לשנוא ( או שרק אני חושב ככה ) . זה לא הלאס קאס המדהים של דלון, שכבר מזמן היה צריך להיות מקודם ל- First Growth  ולא אתלט העל של משפחת בארטון שנראה כאילו כל שנה הוא נהיה רק יותר מרשים.
זהו בית פואיפר ששכר את שירותיו של מישל רולאן לאחר ביצועים כושלים במיוחד שהפגין לאורך שנות ה- 80\90 .עכשיו לאחר יצירת הסטיגמה עבור כל מי שלא הכיר את הסיפור, אפשר להתחיל "ללכלך" באמת.
משלושת המארגואים זהו ללא ספק העוצמתי ביותר. זו אינה טעות כתיב, זהו שורש הבעיה.
היין הזה ממש לא מייצג את סנט. ג'וליין לטעמי, גוף בינוני-מלא, טאנין נוכח וטוב, עץ מאוזן שכרגע מעט בולט . לצערי לא בשביל הפרי הזה אני נוסע עד בורדו. זה יין עוצמתי, זה מרוכז, זה יופי נהדר, רק חבל שהוא גם מתוק וחסר כל ניואנסים ייחודים שכ"כ נחוצים בבורדו טוב.
שורה תחתונה: נפרגן- זה יין טוב, ידידותי להפליא, יין שכל חובב בורדו מתחיל יפיק ממנו הנאה. כדי שנוכל לזהות יין ענק יש תחילה לדעת מהו יין טוב.
                      
תחנה שלישית:
המעלית יורדת דרומה למרתף והיינות מצפינים לפויאק, כפר היין המעוטר ביותר בבורדו.
פויאק הוא ללא ספק הורסטילי ביותר מבין אפסליוני ה- Haut Medoc.
אזורי מיקרו אקלים שונים הובילו לפיתוח סגנונות שונים המבטאים את מאפייני הזן השליט – ק. סוביניון, כמו ששום מקום אחר בעולם לא יכול.
כאן אין מקום לפשרות. כתוב פויאק על התווית? הוכח כי אתה ראוי!
 
 Chateau Pontet Canet, Pauillac
מי שמכיר, יודע. יין השאטו הוא לא מהמתוחכמים ביותר שיכול הכפר להציע. תהילת העולם לה זכו יינות השאטו לאחר בציר 94' (בו התחרה היין ביינות הגדולים ביותר של המדוק לפי ציוני המבקרים) היה גם זה שנתן לקברניטי הספינה את הקורדינטות שמכוונות אותם עד היום. הרעיון הוא "לפוצץ" בעץ, במטרה להגיע להרמוניה המשלבת גם פרי וטאניות במקביל. משוואה פשוטה. לפעמים פוגעים, לפעמים מחטיאים. לא קריטי. הפעם הם פגעו לדעתי: עץ מאוד עמוק, אך מעודן באופן יחסי. שפע פרי בשל, הרבה קאסיס. גוף מלא, מאוזן, טרי. הטאנין חלק ואלגנטי, ובסיומת יש טבק לעיס כזה. תענוג.
שורה תחתונה: נו חבר'ה, אז פגעתם. ועכשיו מה? אני אחכה עוד 5 שנים, אשתה, איהנה, ואשכח לחלוטין שאי פעם נפגשנו. אין דבר עצוב יותר מלהיות נוכח בהלוויה של אדם קרוב, כאשר הקהל שמגיע הוא עצום, אבל לאף אחד אין מה לומר.
 
Chateau Lynch Bages, Pauillac
אחד הבתים האהובים עליי ביותר. מכל יינות פויאק, אין יין שביצע קפיצת מדרגה כמו קפיצת לינץ' באז' של שנות ה- 80 תחת שרביטו של מישל קאז. יין השאטו נחשב בעיני רבים כ"סופרסקונד" יותר מאשר יין דירוג חמישי לו הוא זוכה. לינץ' באז' במיטבו הוא יין מרוכז ביותר ועוצמתי שבו בזמן הוא כ"כ טהור ומדוייק בפרטים הקטנים. מודל 04 של תווית דגל השאטו אינו מודל שהפרפקציוניזם הקאזי יאפשר לעיתים תקופות במיוחד. נכון, ניכר ביין רובד מסויים של עומק אדמתי כזה שכ"כ מתבקש, אבל בגדול, האף הכ"כ קלוי הזה, הכ"כ סגור בחבית הזה, פשוט לא מסתדר עם כחישות הפה שמאד לא אופיינית ללינץ' באז'. מעבר לכך, היין מאוזן, והטאנין טוב כתמיד- נקי, חלק, מתוק, וזה לא מספיק.
שורה תחתונה: זה לא לינץ' באז'. אין מה לעשות, אתה מצפה ליותר: ליותר יין, או ליותר התפשרות והתחשבות של בעלי המלאכה בחומר הגלם העומד בפניהם. לטובת היין אומר, שלמרות שהוא אינו עומד בקריטריון של עצמו. תוך מספר שנים הוא עלול להיות ליין מאוד מסקרן לשתייה. אתגר אינטלקטואלי נטו.
 
Chateau Pichon Longueville Comtesse de Lalande, Pauillac
הנחשב יותר מבין הפישונים, וגם אחד מיינות פויאק הבלתי שיגרתים ביותר- גם המון מרלו בבלנד, וגם שטח כרמים שיותר קרוב לסט. ז'וליין מאשר לפויאק.  על הנייר ההבשלה של המרלו הייתה טובה בהרבה מאשר של הקברנה סוביניון ב- 2004, כל "צבר" מצוי יודע איך גשם של תחילת אוקטובר יכול להרוס הכל. בטח...
בכל מקרה, מאז נרכשה האחוזה על ידיי אותה קבוצה ששולטת בין היתר גם בבית רודרר משמפיין, הושקעו משאבים בלתי נידלים בשיפוץ מרתפיי היקב ו"אפ גריידינג" טכנולוגי רציני של כל המוסדות המקצועיים (זה היה סתם קטע "מידעון" שלא קשור לשום פואנטה עתידית של הטקסט).
באף בולט כרגע עץ קלוי במידה נכונה. זה לא 2000 או 2003. לעץ נלווים קסיס ופרי יער טרי שנפתחים לסוג של בושם פרחוני, ועוד משהו ירוק, לעיס כזה (כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה). הפה סגור ומהודק. טאנין איכותי, איזון טוב. פרוספקט היישון הטוב ביותר של הטעימה?
שורה תחתונה: אמנם זה לא שלב הסיכומים, אבל זה בהחלט היין שהכי עשה לי את זה. גם מעניין ורחב, גם בעל פוטנציאל התפתחות. אני מתנצל על המחסור באנקדוטה משעשעת.
 
תחנה רביעית:
התחנה האחרונה לפי סדר הטעימה מפגישה אותנו בסנדביץ' (האירוניה, האירוניה...) עם יינות האפסיליונים הקיצוניים של אדומי ה- Haut Medoc. סנט. אסטף המחוספסת ופייסאק לאונייה המינרלית.
 
Pape Clemant, Pessac Leognan
אחוזת היין הותיקה ביותר בבורדו (אם אני לא טועה), המתהדרת בעיטור האפיפיור, היא אחוזת היין הגדולה הקרובה ביותר פיזית להו בריון ושות', וגם היין הולך בכיוון דומה. מעבר למינוי התמוהה של ג'רארד ד'פרדייה לצוהר היקב החדש, לאחרונה מפגינים יינות היקב קו עלייה מתמיד, וליין הלבן של האחוזה מוניטין לא קטן בפני עצמו.
האף הרמוני, ובאמת עמוק ומורכב. "ליקוויד רוקס" זה הביטוי האידיאלי, יגידו מה שיגידו, למה שמתבל את הפרי הבשל המודגש הזה שאליו נחזור מיד. יש שם גם עץ קלוי, מוצק, ולבסוף, כי כמה אפשר להתברבר בסופרלטיבים אציין גם גוון פלורלי וקסיס. הגוף מלא וסגור, הוא נשלט ע"י אותו עץ מוצק ופרי בשל שהזכרתי קודם. מקורות מבינים דבר שלקחו הפסקת סיגריה בזמן שהיין ישב בכוס טוענים כי אחרי 20 דקות כל העומק הראשוני התחלף במתיקות ריבתית. לא יודע, לא ניסיתי, אבל מכבד את דעת הטוען.
שורה תחתונה: זה יין שאצטרך לחזור ולטעום שוב בקרוב ללא ספק אני מאוד אהבתי במגע ראשון.
 
Chateau Calon Segur, St. Estephe
האחוזה המדורגת הגדולה ביותר בסנט אסטף, היושבת בצפון האפסיליון, בבידוד מהשמות הגדולים קוס ד'סטורנל ומונרוז, נחשבת כלא עיקבית. פוטנציאל איכות בלתי רגיל שכאשר  בא לידי ביטוי זוהי חווית בורדו מהמעלה הראשונה, לצד כישלונות צורמים. במקרה לחלוטין, יצא לי ללגום ערב קודם לכן מהנקטר של בציר 90, בחברת אנשי יין נוספים, וללא יוצא דופן הכריזו כולם שזהו יין פנומנלי. הנאה צרופה. אחד כזה שעדיף לא לנתח אותו יותר מידיי, אלא פשוט לשבת וליהנות. מודל 04 עושה קולות מבטיחים בהתבוננות ראשונית. הוא מריח עמוק, נוכח ושופע. לאחר מספר דקות היין הפך לי לירוק וקלוי מידיי. גוף היין מחוספס כמו שסנט אסטף צעיר אמור להיות, אבל החומציות מרגישה עוצמתית מידיי בשביל נפחו והטאנין לא נקי, מעט מר ומוביל לסיומת יבשה וחדה. כביכול, סנט אסטאף צעיר קלאסי. לא יודע, לא מסתדר לי.
שורה תחתונה: אם זה לא אני שפספסתי בגדול, אז היין הזה כן. הוא מריח ירוק, אבל לא מספיק מחוספס בשביל להיות אחד שסוחב את כל זה לאורך זמן, והגוף הוא האנטיתזה להבחנה הראשונה. לעומת זאת, אם אני זה שטועה, אז תנו לו זמן. זה אחד שיודע להתיישן יפה, והוא יעשה את העבודה כמו שצריך.
 
את הטעימה חתם Rieussec. אני לא ממש אוהב לסיים טעימות שכאלה ביין מתוק, אז ויתרתי. אשמח לנסות בנפרד בטעימת מתוקים 2004 אם תהיה אחת כזאת, או בהזדמנות אחרת (הזמנות ניתן להפנות בדואר. כמו כן גם צ'קים וכרטיסי אשראי).
 
הבשורה שלי מכל הטעימה הזו די אופטימית. זה לא מסתמן כבציר גדול, לפחות לא ע"י מה שיצא לי לנסות עד היום. יודעים מה? לטעמי זהו הבציר הפחות טוב של שנות האלפיים. אם זאת, למרות ההבשלה המוחצנת הברורה של היינות לעומת האופי הקלאסי, הרבה מן היינות שמרו על ציביון מקומי מובהק. זה לא ריבת הג'לי של תזת האקספוזיציה, אלא קולי פטל מעודן, וההבדל ברור. למרות שהחשש הגדול שלי שבציר 01 הוא אחרון המוהיקנים עדיין לא הופרך לחלוטין, מסתמן כי ניתן עדיין לשים פעמינו  אל עבר בורדו בחיפוש אחר חווית שתייה ייחודית ואותנטית, גם אם זה יוצא מאוד יקר.
 
                            
תודה מיוחדת למשפחת שקד בכלל (על שלל עובדי שקד/דרך היין) על ארגון כ"כ הרבה ערבי טעימה שכאלה לקהל הרחב, ועל הפרגון.
 
ועוד אחת לקובי שקד על שהתאפק, ולא העיר לי אפילו הערה אחת לאורך כל הערב.

 

לייבסיטי - בניית אתרים