יולי 2008
 
חידה: דרגו את הזנים הבאים לפי הכמות שנבצרה מהם בישראל של 2007: שנין בלאן, סוביניון לבן, גוורצטרמינר, סמיון. המצטיינים יכולים להוסיף לרשימה גם את הפרנץ' קולומברד.
דירגתם? התשובות מייד אחרי הודעת החסות, אבל לפניה – כמה מילים על שנין בלאן.
הדוגמא הנורמלית הראשונה של שנין בלאן ישראלי מודרני הגיעה מיקבי אפרת-טפרברג כבר לפני כשלוש שנים, אולי ארבע. היתה זו הפעם הראשונה בעידן החדש של ייננות ישראלית בה זכינו לטעום יין סביר מהזן הזה. השנה (2008) השיק זאב דוניה את השנין בלאן שלו, 600 בקבוקים מפתיעים מגפנים בוגרות מאזור גדרה ומבציר 2007. היין, פרי שיתוף פעולה עם יינן דרום אפריקאי מוערך בשם טרי הול, מהווה סימן דרך בהתפתחות הזן והיקב (היין הלבן הראשון של הסוסון) ואפשר לנחש כי בשנים הבאות נראה יותר ויותר יקבים ישראליים עם יינות מהזן הזה, המלך של עמק הלואר. מועמדים פוטנציאליים? כרמל וברקן, ויש עוד כמויות נכבדות ביותר של הזן ביקבי אפרת וביקבי ירושלים. אפילו זאב עצמו, מופתע מההצלחה ומהמכירה המהירה של היין, החליט לייצר 3,000 בקבוקים בבציר הקרוב. יישר כוח, דוניה, על המקוריות והתעוזה, המשך ישיר להצלחות השיווקיות של יקבים אחרים עם הקריניאן, פטיט סירה ועוד. נראה מי יהיה הראשון להציג לנו גירסת רזרב מושקעת של ארגמן, ההיבריד הישראלי. יש מהמרים?
רגע לפני שתשימו כסף, בדקו את ההימור הקודם שלכם. הפרנץ' נבצר בכמות שעולה על כל תפוקת ארבעת הזנים האחרים גם יחד. הסדר הנכון (לשנת 2007, כאמור) הוא סוביניון לבן (1680 טון), שנין (522), סמיון (340) וגוורץ (206). אם כן, יש הרבה יותר שנין ממה שמוצאים על המדף הישראלי.
אבל רגע, שואל את עצמו הקורא הנבון, מה הגעת אלינו פתאום עם איזה זן משום מקום, כדי למכור לנו סחורה שאף אחד בעולם לא קונה? נקודה טובה. אם תפתחו כל מדריך יין, ובפרק על זנים תמצאו את הקברנה והמרלו, את הפינו נואר והסירה, את השרדונה ואת הריזלינג. מקומם של הללו מובטח, ולרוב נמצא גם נביולו וסנג'ובזה, גוורץ וסוביניון לבן. אבל שנין בלאן?

 

לששת הזנים הראשונים יש מכנה משותף ברור: הם כולם הגיעו מאזורי יין קלאסיים (רובם צרפתיים), ולמעט הקברנה-מרלו הם כולם מופיעים בשיאם ללא שותפים – monocepage, זן יחיד. אבל הסיבה להצלחתם היא אחת ויחידה: האיכות המוחלטת של כל אחד מהזנים הללו מוקרנת ישירות אל מוצר הסופי, והיא טמונה בבקבוקי היין. קברנה-מרלו בבורדו, שרדונה ופינו נואר בבורגון, ולא לשכוח את העירבוב רב ההשראה ביניהם כפי שהוא מתגלה במחוז שמפן, הריזלינג באלזס אבל בעיקר במוזל שבגרמניה, וסירה – בצפון עמק הרון. עוד נושא משותף לכל אותם זנים הוא ההיסטוריה הארוכה והמוכחת של הצלחות. הריזלינג בגרמניה, כמו הפינו והשרדונה בבורגון ובמידה פחותה בשמפן נהנים מתיעוד היסטורי ארוך. עמק הרון ובעיקר בורדו נחשבים בעלי היסטוריה צעירה יחסית, אבל עדיין כזו שמספקת תיעוד לרצף ארוך של הצלחות.
 
יכולת התיישנות סבירה ומעלה היא מכנה משותף נוסף לזנים המצטיינים הללו. חלק מאיתנו אולי יופתע לגלות כי מלך המתיישנים בחבורה הזו הוא דווקא ענב לבן, הריזלינג. קברנה וסירה יופיעו אחריו, שרדונה ואולי פינו נואר יסגרו אותה, אם כי לא חסרות דוגמאות מרגשות מבורגון ומשמפן של יינות שרדונה ופינו שמתיישנים בצורה פנומנלית. אם תרצו קריטריון איכות נוסף, אבל לא חד משמעי, לכו על תפוצה עולמית. הקברנה, השרדונה והסירה כבשו את כרמי העולם, המרלו נמצא מעט מאחור. את השורה יקלקל הפינו נואר הקפריזי, בעוד שהריזלינג עוד איכשהו מצליח להבליח בעולם עם יינות מקסימים פה ושם, בתנאי ששוכחים לרגע את ההשוואה למופע החיוניות של הזן כפי שהוא מתגלה בכרמי גרמניה.
 
אוקיי, אתם עדיין שואלים, אז מה אתה טוחן לנו את המוח עם השנין הזה?
אם נאמץ כמה קריטריונים שהופכים זן ל"אציל", נוכל לבדוק איך עומד השנין בעסק. איכות מוחלטת של המוצר הסופי – טוב, נגיע לכך בהמשך, אבל אין ספק כי שנין מייצר יינות מרתקים, מקוריים ואפילו "טרואריסטיים" להפליא. מסורת מפוארת של הצלחות בעמק הלואר מעמידה אותו בשורה הראשונה של יינות העולם, ואל תתנו לחור השחור בהשכלה המקומית להטעות אתכם.
יכולת התיישנות? הרבה מעבר למה שהזנים האדומים שלנו יודעים. שלושים, חמישים שנה – תגידו אתם. שנין טוב יחיה הרבה אחריכם החל מהיום בו תרכשו אותו. אז נכון שנשארה שאלת התפוצה העולמית. בעייה. נכון, יש כאלה שיישבעו ביינות דרום אפריקה, אבל זה כמו המקרה של פינו נואר: אם זה הכי טוב ממה שיש מחוץ לאזור, אז תעזבו את זה בשקט: את הפינו לבורגון, את השנין – ללואר. אבל מצד שני, אם לא ננסה, איך נדע? צ'ארלס קרוג ידע הצלחה מסויימת עם הזן בקליפורניה, אבל קשה להגיד שהעולם נכבש ע"י השנין כמו שעשו השרדונה והקברנה.
השנין הצנוע מחזיק קלף נוסף בשרוולו. כמו הריזלינג, גם השנין מנפק יינות בעושר סגנוני עוצר נשימה ממש. החל מיינות יבשים עד לפצצות סוכר של 200 גר, לליטר, יינות רזים ומהודקים או רחבים, שמנמנים ועגלגלים. אבל לא רק – בפיניש עוצר נשימה ממש מגיע השנין ראשון לקו הסיום – עם יינות מבעבעים מצויינים (שמנצלים את החמיצות הטבעית של הזן) ואפילו ברנדי לא רע בכלל. טרואר? מגוון תתי האזורים של עמק הלואר מראה בצורה הברורה ביותר כי הענב מגיב היטב לטרואר: הבוטריטיס המרוכז של קארט דה שום (Quarts de Chaume), הצמר הרטוב של ווברה (Vouvray), והאופי הבלתי ניתן לחיקוי של יינות סבנייר (Savennières). אגב, עוד פיסת טריוויה לחובבי העניין. הכרם של ניקלוא ז'ולי באזור האחרון,
Clos de la Coulée de Serrant דורג בזמנו כאחד מחמשת הטרוארים הטובים בצרפת ליין לבן! זאת, לצד מונרשה, איקם, שאטו גרייה ושאטו שאלון (Jura). לא רע, אה?
 
כבר כמה חודשים שיש שמועות על הקונטיינר הצרפתי של ג'יאקונדה, וכשהוא הגיע, גילינו שהיה שווה לחכות. הטעימה הראשונה הוקדשה רובה ככולה לשנין בלאן. השנין מהלואר (שֶנָה באקסנט צרפתי מקורי) מציב כמה סימני שאלה וכמה סימני קריאה לצידם. אחרי שטועמים את יינות השורה הראשונה מהאזור עולות שאלות לגבי התמחור מעורר התמיהה של כמה יינות ישראלים – מה הקשר בינם לבין המציאות? סימני הקריאה ניצבים מייד אחרי התשובות: בהוצאה של עוד כמה שקלים או עשרות בודדות של שקלים, לכו על המיטב שיש לעולם להציע לנו. כיום יש בישראל היצע נהדר של היינות הטובים בעולם, וחלקם אפילו מאזורים שעינו של פרקר עדיין בקושי שזפה, כך שהמחירים עדיין סבירים. לכו על זה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לטעימה:
Chateau de la Guimoniere 2005, Anjou, ₪100
אף שמסנתז ריזלינג ושרדונה. חמצון קליל וחינני, מינרליות קלילה, פרי לבן ופרחים וגוון של משהו חייתי-ארצי.
גוף מלא, חמיצות גבוהה, יבש ורחב. אלכוהול לא נמוך – 13.4%, ורמת הסוכר עומדת על כ-6 גר' לליטר, מה ששם את היין בתחום של ה"יבש" (עד 8 גר' לליטר, כמו בריזלינג הגרמני). יין לאוכל.
ציון: 87
 
Domaine de Closel La Jalouise 2006, Savennieres,  ₪130
קרמל, באטרסקוצ', אף שמזכיר אאוסלזה בשל, פרי לבן ועשיר עם מעט ליים מרענן ורמז למינרליות.
14% אלכוהול מכתיבים את האופי הרחב והעמוק של היין, ולמרות המתיקות על החיך – הסוכר הוא ברמה מינימלית של גרם לליטר! מפתיע, מרוכז, עשיר, סיום ארוך.
ציון: 88
 
Chateau de Varennes 2004, Savennieres,  ₪135
מינרליות, דבש, קרמל, חימצון קל, הרבה פרי בשל ואולי אפילו גוון של עץ. מי שחושב שיש פטרול רק בריזלינג מוזמן להריח שוב – אופס, הנה זה בא. 14% אלכוהול. על החיך היין מרגיש רחב, עשיר, ארוך ומורכב. כמו ריזלינג – סליחה על ההשוואה שמעידה על קרתנות מסויימת – אבל הרבה יותר שמן. סיום של כדקה. יין מרשים עם תווית מחיר ידידותית.
ציון: 90
 
Domaine de Baumard, Trie Speciale 2003, Savennieres
 210 ₪
יין בוגר יחסית, אבל אי אפשר לנחש את זה לפי הטעימה. פרי לבן, צעיר ורענן. מינרליות, פרחים ואפילו ריח של לימון עטוף בצוף – לך תדע מה זה אומר אבל זאת התחושה הכללית. 13% אלכוהול. היין עדיין Fizzy מעט על הלשון, פירותי להפליא ומאוד ישיר. גוף בינוני, סיום בינוני באורכו, חינני ומתקתק משהו. היין הזה משכנע כי שנין בלאן יכול ללכת לנצח.
ציון: 91
 
Bourillon d'Orleans la Bourdonnerie demy sec 2003, Vouvray
130 ₪
צריך להכיר את האפלסיון כדי לזהות את ריחות הצמר הרטוב בתור משהו חיובי ולא על סף הקורקי. אפרסק, דבש, אף מעניין ולא שיגרתי. 12.5% אלכוהול, גוף מלא ולמרות 27 גר' סוכר בליטר – הסוכר אינו מורגש בסיום, שמעביר תחושה של משהו יבש ומהודק. אפריטיף-דיג'סטיף משובח, ואם תלחצו אותי חזק אני מוכן להודות שגם כייף לשתייה סולו, אם היתה לי בריכה בווילה (שאין לי...). פינוק.
ציון: 89
 
Domaine de Baumard, Carte d'Or 2005, Coteaux du Layon, 130 ₪
פרחים, צוף, דבשיות קלילה ופרי טרופי רענן. מכירים את האשכולית של הסבתא, עם קצת סוכר חרוך? אז יש גם את זה, עם מינרליות קלילה. 95 גר' סוכר לליטר, ועדיין יש 12% אלכוהול, חישוב קל מבהיר כי רמות הסוכר בבציר פשוט פנומנליות.
ואיך הסוכר הזה בא לידי ביטוי בפה? המתיקות נעימה ולא מכבידה, עטופה בחמיצות רעננה ומקסימה. מאוזן, מורכבות מסויימת וסיום בינוני ומלא טעם. דלישס.
ציון: 90
 
Chateau de belle rive, Quintessence 2003, Quarts de Chaume, 285 ₪.
זה לא יקר. משלמים כאן בערך שקל וששים על כל גרם של סוכר שיורי – ויש כאלו 175 ביין הזה. חצי ליטר של יין בוטריטיס עשיר ומרוכז, מחומצן קלות, עם טעמים של תפוזונים מסוכרים, שוקולד, מה שתרצו. צמיגי, עושר בלתי נגמר, חמיצות טובה אם כי חסרה לי מעט קלילות. יין קינוח מרשים בשבריר מהמחיר של יינות ברמה הזו מאזורים אחרים בעולם. תפתחו את הבקבוק רק אם יש הרבה שותפים.
ציון: 92
 
סוסון ים, ג'יימס 2007, 120 ₪
את היין המקסים הזה פגשתי עוד בתחילת דרכו, ואפילו הזכרנו אותו במגזין. הציפייה השתלמה. יין רחב וארוך שצריך הרבה דיקנטינג, ריחות של דבש, מלון ולימון, מינרליות מסויימת וחמיצות טובה. במחיר ששולם עבורו בקנייה עתידית, 60 ₪, הוא היה קנייה מצויינת. במחיר הזה? מממממ........ אחרי מה שנטעם מעמק הלואר הייתי אומר שחסר ליין הזה קצת ריכוז ועומק כדי להתמודד עם המחירים שמציעה ג'יאקונדה. אני מניח שקל למכור את מה שנשאר מהיין, גם ככה איזו מסעדה לקחה חצי מהכמות, אבל המחיר הזה קצת מוגזם, וחבל. אגב, שעשוע חשבונאי קל מגלה שנשארו כ-100 בקבוקים, עליהם גובים כ-45 ₪ יותר מדי ליחידה, כך שעבור 4500 ₪ בלבד, התקלקל הרושם המושלם מהיין......
ציון: 85

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 






















לייבסיטי - בניית אתרים