יוני 2011

שימו לב: דירק נוביצקי, או אולי סתם אחד, קובי בראיינט, מגיע מחר לישראל, ויש אפשרות לשחק אחד-על-אחד מולו בספורטק בתל אביב. מה עושים במקרה כזה?
אני הייתי נוסע לשדה התעופה לתפוס תור. לא שיש לי מה למכור מולם. אני שוקל כמו שאקיל ומגיע בקושי לביצים שלו, אבל היי, החוויה היא לדרוך על אותו מגרש עם פיגורה בסדר גודל כזה, ולעזאזל התוצאה.
אבל דירק וקובי לא מגיעים, בטח לא בשביל לשחק איתי, אבל החודש הגיע לישראל אדם שמקומו בעולם האלכוהול לא פחות חשוב ממקומו של אלוף ה-NBA החדש בעולם הכדורסל:
אגדה מהלכת ופעילה.
Colin Scott, המאסטר דיסטילר של מותג העל שיבס ריגל הגיע לישראל לביקור חפוז, כמעט ספונטני, למה שאולי יתברר כיריית הפתיחה האמיתית לקמפיין השיווקי המיוחל של אנשי טמפו עבור ה"שידייך" החדש שלהם, תאגיד פרנו ריקאר.
כשישבתי בטעימה ובמהלך המצגת מול "ילד תלתלי הפלא" לא יכולתי שלא לחייך כשקולין הזכיר את הפז"מ שלו במיזקקה (משנת 1973) - הוא התחיל לעבוד שם הרבה לפני שהתלתלים עוד היו בתיכנון.
זה היה בערך במלחמת יום כיפור.
אני הייתי בתיכון.
הוא כבר עירבב שיבאס.
.
שעה קלה אחר כך, קולין יושב מולי עם חצאית וגרביים עד מעל הברכיים, אוכל שקשוקה עם גבינה בולגרית ומחייך באושר מול השמש התל אביבית החמה. בסקוטלנד קר, הוא אומר לנו. עדיין 14 מעלות, והשמש לא יצאה מאז נובמבר שנה שעברה. רק הרגע סיימנו לטעום את היצירה הפרטית שלו, ה-18 שנה "סיגנצ'ר" המרשים, ועוד אחריו קינחנו ב-25 שנה הכמעט בומבסטי. אנחנו מחליפים כמה מילים, על עבודת הדיסטילר, על מה עוד אפשר לחדש ("לא צריך הרבה. צריך בעיקר לשמור על הקיים וזה מספיק קשה") ועל המתח שצריך לשמר אחרי 40 שנה בתפקיד ("בכל יום יש אתגר חדש"). עוד לא צהריים וכבר שיא היום מאחורי, יחד עם 3-4 מנות אלכוהול שמחייבות עוד כוס קפה, חזק ומרוכז (ושעת המתנה נוספת לפני נהיגה. לא נורא).
אז מה עוד אפשר לבקש? 
.
ארץ מוזרה, סקוטלנד. היא תרמה לעולם את נסי, המפלצת המיתולוגית מהאגם, את מכשיר הטלפון ואת הטלוויזיה, וכמובן את הוויסקי - משהו שיסגור יפה ויפצה על עוד יום ארור ועמוס בטלפונים וחדשות מבאסות מלוא המסך.
ואם וויסקי, הרי שכבר הרבה זמן שבארץ, וגם בעולם, כשאומרים ויסקי בלנדד יוקרתי אומרים שיבאס (או צ'יבאס, בלשון העם היושב בציון, אבל בואו לא נלכלך). קולין סקוט, במצגת מרתקת, קיצבית ומעניינת אם כי מעט בנאלית, הצליח לשכנע אותי ששיבאס זה ה-וויסקי, מותג שעד היום שייכתי לז'אנר קבלני עבודות עפר מתעשרים עם שרשראות זהב עבות וכרס רכה. אבל זה לא הדבר היחידי שלמדתי היום.
 




קולין סקוט.
אגב, בתיק מסתתר.... בלאקברי.
  1. קודם כל - כבוד למותג.
    שיבאס ריגל ירד אמנם בדרוג המותגים החשוב של I-B אבל הוא עדיין ניצב במקום השמיני בעולם. הוא "רק" הוויסקי השלישי ברשימה (אחרי ג'וני וקר אדום וג'ק דניאל'ס - טנסי בורבון אבל בואו לא נתקטנן), אולם 12 שנות היישון המוצהרות שלו הופכות אותו לבלנדד פרימיום הראשון ברשימה, הרבה לפני הבא אחריו. (גלנפידיך, סינגל מאלט, נמצא למשל בראש העשירייה השביעית, והוא לא 12).
  2. מה זה שיבאס ומה זה ריגל?
    שיבאס הוא שמם של האחים (ג'יימס וג'והן) שפיתחו את המותג בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-18. ריגל הצטרף לשם בתחילת המאה ה-20. לא, זה לא שותף חדש שנכנס לעניינים. פירוש המונח Regal הוא "מלכותי", "גדול" או "מלא הוד". השם החדש ניתן לויסקי 25 הראשון שהוצג עבור השוק האמריקאי ב-1909, אך תקופת היובש שהחלה כעשר שנים אחר כך שלחה אותו להקפאה שיווקית של כמעט מאה שנה. 
  3. כיסאות מוסיקליים.
    כמו שקורה כמעט לכל דבר טוב בעולם האלכוהול, מכרה משפחת שיבאס את השם ושאר הזוטות לקבוצת סיגראמס בשנת 1949, והגיעה אל סוג של מנוחה ונחלה כלכלית. אבל הדור השלישי של משפחת ברונפמן היהודיה היה בעל עיניים גדולות במיוחד, שהביאו להתמוטטות התאגיד ולמכירת המותג לקבוצת פרנו - ריקאר, אי שם בתחילת המילניום השלישי. גם בישראל עבר המותג ידיים לא מעט פעמים, עד שבתחילת 2011 עברו זכויות השיווק בישראל יחד עם  שאר מותגי פרנו ריקאר לידי קבוצת טמפו, על חשבון חברת "הכרם". הפעם זה כנראה לזמן ארוך יותר.
  4. קונים את ה"לב".
    הלב הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם, טוען קולין סקוט, ובשנת 1950, מייד אחרי שרכשה קבוצת סיגראמס את המותג, היא רוכשת את מזקקת המאלט Strathisla, שהמוצר שלה נמצא בליבו של ה"שיבאס".
    הוא לא לגמרי צודק. לקראת המבחן במדעים למדתי עם בנות ה-10 כי העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף (שוקל כ-20% ממשקל האדם הממוצע). לגבי המעמד של סטראט'יסלה בשיבאס - טוב, כאן ניאלץ לקבל את טענת המאסטר, כיוון שכמקובל בענף מסרבים אנשי שיבאס להזכיר את רשימת המרכיבים בבלנד, ובוודאי לא את היחסים המדוייקים ביניהם. אפשר פה ושם להשיג את המאלט הזה, אבל גירסת ה-18 הולאמה כולה לטובת הבלנדד החדש יחסית.
  5. Blue Eyes אוהב שיבאס.
    שיבאס חזרה לשוק האמריקאי כ"שיבאס ריגל 12 שנה" אחרי מלחמת העולם, וסיגראמס הקנדית נתנה דחיפה ענקית למותג. פרנק סינטרה וחבורת הגנגסטרים שלו אימצו את המותג בחום ובאהבה, ושיבאס בתורה נתנה חסות לסיבוב ההופעות האחרון של כחול העיניים בשנת 1990. אגב, אומנים נוספים שנהנו מחסות של שיבאס על סיבובי ההופעות שלהם הם רובי וויליאמס, ביונסה וכריסטינה אגילרה. מה עם שלמה ארצי?
  6. ומה עם הטעם?
    וידוי: החלק במוח שלי שמחזיק זכרונות טעימה, חוויות עבר ומחירים של בקבוקים מיתולוגיים - עמוס כולו במידע על יינות. ובגלל שהוא לא מתפקד ממש טוב לאחרונה - הוא מלא בשמפניה - אז בכלל לא נשאר לי מקום לוויסקי. על כל פנים, ה-12 שנה מצליח לא רע במבחנים השוואתיים, גם אם הוא לא כוכב הטעימה. אנשי "ויסקי מגזין" מעניקים לו ציונים של 75 (זה לא כמו ביין אצל החבר מייקל ג'קסון) ו-90 (Paul Pacult), שלא מתעלם גם מהמיתוג והמיצוב של המשקה.
    לגבי ה-18 שנה - פה המאסטר ג'קסון ז"ל קצת יותר נדיב כלפי המשקה החדש יחסית הזה, וממוצע הניקוד נע סביב ה-90. אבל מה - לא נרשמת התלהבות גורפת. אבל אתלו אפשר לשאול - ממה כן?
    אז כמתחייב ממעמדו כמותג הבלנדד 12 המוכר והנמכר ביותר בעולם - השיבאס הוא לא משקה רע. רחוק מכך. אבל מילות הסיכום שייכות למייקל  ג'קסון שכתב  בויסקי מגזין: There is an element of luxury, but never quite the frisson of luxury that the marketing implies.
  7. שיבאס ריגל 12 שנה:
    המים מוסיפים פה המון. קמצוץ מהם מסלק מעט ריחות פלפליים תוקפניים, ומעדן את האף שמציג ריחות אפרסק, לימון ומעט אגוזים. הפה מאוד חלק ועשיר, נינוח, ודווקא על החך מרגישים וניל וקמצוץ של עשן שמוסיף עניין ומורכבות. בסך הכל משקה משובח.
    210 ש"ח.
  8. שיבאס ריגל 18 שנה Gold Signature
    "חתימת הזהב" שייכת לקולין סקוט, המאסטר-בלנדר של שיבאס. היא מופיעה בכל בקבוק על הצוואר שעוטה חבק נייר דקיק ואלגנטי. על הבקבוק שקיבלנו כשי (!) מתנוססת חתימה אישית של האיש המרתק ונעים ההליכות, וכנראה גם המוכשר הזה, כי הוויסקי הזה הוא לבטח אחד ה-18 שנה הטובים שטעמתי בחיי.
    אם ה-12 מדיף ריחות פרי טרי, כאן הדגש הוא על פירות יבשים, אגוזים ויותר ריחות עישון. ליקר תפוזים מורגש על הפה, המרקם מעט שמנוני וסמיך מהקודם. העץ בולט מעט, אבל בחינניות. משקה מאוד מאוזן, מורכב ומהנה להפליא. את ה-12 העז קולין להגיש לנו כאפריטיף עם ג'ינג'ר אייל (היה טעים), כחלק מקמפיין שטוען שמותר לשתות את הויסקי איך שאוהבים ואיך שטעים לנו. את המשקה הזה יש רק דרך אחת לשתות: נקי, עם מעט מים, ובניחותא. מקסים.
    550 ש"ח
  9. שיבאס ריגל 25 שנה
    אחרי כמעט מאה שנה (בשנת 2007) מחזיר קולין סקוט את המשקה המיתולוגי לחיים. "האמת", הוא מודה, "שאין לנו מושג מה היה הטעם של ה-25 הקודם. לא נשאר בקבוק לרפואה".
    בואו נסכם אותו כבר בהתחלה: אם ה-18 שולט בקטגוריה ביד רמה ומביט על רוב חבריו מלמעלה, ה-25 מוצא בסביבת הגיל שלו לא מעט מתחרים.
    ולפרטים:
    מרוכז ומעושן יותר. וניל נוכח, משקה עם עומק ועניין. אבל אחרי ה-18 גולד המרתק...
    300$ בארה"ב, מה שאומר כפול פה (אם היה).
  10. סיכום:
    תודה לאנשי טמפו, מה יש להאריך במילים. מצגת קיצבית, מחויכת ומרתקת מאדם בעל שיעור קומה מקצועי מרשים, טעימה יפהפיה, ארוחת בוקר סבבה בכרמלה בנחלה הכייפית, ובקבוק 18 שנה חתום ע"י יוצרו (אל תכעסו. מותר לנו להנות לפעמים. אני כותב את זה אחרי טעימת 25 יינות גוורץ למגזין על השולחן... אז באמת שמגיע לנו לפעמים גם להנות).



.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

.

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים