מאי 2008
תודה לאהוד ולטר שטרח וההעביר אלי את הכתבה

גליון מאי של המגזין "דקנטר" הביא עימו כתבה גדולה על יינות ישראל. טוב, לא ממש ענקית, ועדיין לא כתבת שער, אבל בכל זאת - משהו לא מבוטל. אבל להפתעתי האיזכור המקומי לכך היה דל למדי. נראה כי אחרי פרקר הגדול, אף אנגלי חיוור מהדקנטר כבר לא מסוגל לרגש אותנו, או שאולי היה זה היקף היריעה (עשרה יינות מדורגים לעומת כמאה אצל הגורו) שעמעם מעט את החדשות.
חבל.

חבל פעמיים, כי הכתבה נכתבה ע"י אדם מרתק, יהודי חם שבילה כאן תקופה מחייו (לפני 20 שנה, בערך) ואף כתב ספר על החוויה, וגם אם נתעלם מכך, הרי שלא בכל יום תזכה התעשיה הצעירה שלנו לקבל ארבעה עמודים במגזין היין האנגלי המצוין. גם אם הכתבה לוקה בשטחיות ובסטריאוטיפיות כלשהי, היא עדיין עושה שרות חשוב לתעשיית היין הישראלי. סטפן ברוק טרח, הגיע וטעם, ואת סיפורו הוא מפרסם כאמור בגליון מאי של המגזין.



 
        
יהודי חם - סטפן ברוק

ההיסטוריה המתחדשת של יין כחול לבן מתחילה אליבא דסטפן עם אנשי העלייה הראשונה, שנטעו גפנים כדי לחדש את פולחן היין היהודי. אנחנו מכירים את זה ממקום קצת אחר, אבל נא לא לבלבל את סטפן ואת קוראיו, או שאולי משם הדברים ניראים אחרת.  בדאבל הפותח את הכתבה נראה רב מתפלל בכרם, ועוד אחד שמתעלל בבקבוקי יין מוכנים. המסר ברור וכמעט חד משמעי - היין הישראלי הוא קודם כל כשר. עובדתית זה נכון. מעשית? בעיה, כי למרות הזיהוי הברור בתעשיית המזון העולמית של "כשר איז ביוטיפול" , נראה כי ביין המשוואה הזו פחות חד משמעית, ואולי אף פחות מחמיאה, והיא אינה עוסקת כלל במשוואה החליפית שארץ היין שלנו היתה שמחה להציע: "ישראל איז קוואליטי".
אחרי שהקורא נכנס לאווירה המתאימה, ממשיך ברוק ומתאר את מהפיכת האיכות שהכתיבו יקבי רמת הגולן. זו התקדמה בשני ראשים: מצד אחד בחירה של זנים בינלאומיים, ומצד שני טכניקות עבודה מודרניות-קליפורניות שיושמו ע"י יועצים בעלי אוריינטציה דייויסית, כשהשיא מגולם ע"י היינן הראשי (כבר כמעט שני עשורים) - ויקטור שונפלד. ברוק טוען ובצדק רב כי האוריינטציה המקומית היא של עולם חדש, אם כי האזוריות מחלחלת לתודעה של הצרכנים והיצרנים כאחד. 
כיום פועלים למעלה מ-200 יקבים, כאשר רק בשנת 1989 החל לעבוד יקב הבוטיק הראשון - מרגלית.
למרות העלייה הברורה באיכות אנשי המקצוע וכמותם, טוען ברוק כי בעיות של בשלות יתר לצד חוסר בשלות מספקת, שימוש יתר בעץ ומיצוי אגרסיבי מדי של פרי - עדיין רווחות יתר על המידה. למרות האמור, הרמה עדיין גבוהה ביותר, ואפילו פרקר שטעם את יינות ישראל העניק ציון של למעלה מ-90 לארבעה עשר יינות.
ברוק כותב כמה מילים על כרמל, שמתמקדת באיכות במקום בכמות, מציין את ברקן, רקנאטי, סגל וטפרברג כשחקנים הגדולים בשוק, עם יינות מסה לצד הבלחות איכותיות פה ושם, ומספר על הפטיט סירה וקריניאן של כרמל ושל ויתקין, שתחת משטר של דילול יבולים וכורמות מדוייקת מצליחים להוציא מהם את המקסימום.

 
יהודי חם מאוד - הברון רוטשילד

 לישראל אין זנים מקומיים, ולפיכך, טוען ברוק, היא מתמקדת בקברנה ומרלו, זנים מוכרים בעולם. בניגוד למה שאנחנו חושבים, טוען ברוק כי הקברנה, בהבשילו היטב, נותן לנו כמה יינות אלגנטיים, אבל המרלו הוא זה שמצליח יותר, בעיקר באזורים הקרירים יותר. לגבי הירקרקות הישראלית המוכרת, ברוק מוצא בה עניין מסויים, אבל טוען כי היא גורמת בעיקר לחיספוס של היינות.

אחת התופעות עליהן מצביע הכותב היא חוסר העקביות של הייננים השונים. באופן כללי, הוא אומר, התעשיה עדיין בשלב המשחק והלימוד. מנסים לעבוד עם זנים חדשים (ברוק מציין את זן הסירה לטובה), מתאמצים ללמוד את הכרמים ומה הולך טוב והיכן. זאב דוניה, כמשל, מבריק עם שנין בלאן, עם סירה ופטיט סירה, אבל לא תמיד פוגע עם הזנים האחרים. לקראת סוף המאמר יטען ברוק כי התעשיה סובלת מחוסר אחידות וממספר גדול, גדול מדי של יקבים ביחס ליכולת השוק לספק להם תמיכה כלכלית. הוא טוען כי חלק מהיקבים הללו נדון לכליה, שרק תעלה את הרמה הכללית. מצד שני, אנחנו שומעים את נבואות הזעם הללו כבר כמה שנים טובות. ומצד שלישי, בואו נודה, כנראה שאין ברירה אחרת, והברירה הטבעית תכריע גם כאן: הטובים שורדים.
אם בנושא היקבים המוצלחים עדיין שורר ערפל, הרי שאזורי היין המוצלחים כבר די ברורים וממופים: בראש הרשימה ניצבת רמת הגולן, כפי שהטרואר שלה בא לידי ביטוי תחת ניהולו המקצועי של שונפלד, עם כמה יינות SV מרשימים. העתיד הפוליטי המעורפל אינו רלוונטי לעשייה היומיומית, טוען (בצדק רב) שלום בלייר, מנכ"ל היקב. יחד עם זאת הוא אינו משדר מסר מתלהם בנושא, ועמדתו כפי שהוא מציג אותה קושרת בין אירן לסוריה, קשר שמבטל בטווח הקרוב ואף הנראה לעין אפשרות לירידה מהרמה.
הגליל העליון הוא עוד אזור בולט בהצלחותיו, אומר ברוק. "בסך הכל נפגענו מהמלחמה", אומר לו מיכה ועדיה, "כיוון שהיקב קרוב כל כך לגבול ולא יכולנו לעבוד בכרמים. קטיושה אחת פגעה באחד הכרמים ושרפה תריסר גפני סירה. יכול היה להיות גרוע יותר",מסכם מיכה בלקוניות הידועה שלו.
אזור ירושלים הוא האזור השלישי המצין בכתבה, שם בולטים יקב קסטל, קלו דה גת והאלה.

בין היקבים אותם טורח ברוק לציין בכתבתו נמצאים יקב חברון (מצויינים ויקרים מדי), מרגלית, ויתקין (ריזלינג יבש ופטיט סירה מצויינים), והקברנה פרנק של תשבי. מומלץ לפקוח עין, הוא טוען, על יינות אבידן, ססלוב, גבעות, טניה, טוליפ וה"איטלקים" פלם וצ'ילג. שימו לב לריכוז המפתיע של "יקבי שטחים", ודווקא מאנגלי - כנראה שכאן היהדות גוברת על האזרחות.
ולמרות הרמה הגבוהה אותה פגש המחבר בישראל, הוא מציין כי קשה למצוא את היינות מחוץ לישראל. היינות הזולים אינם ייחודיים מספיק עבור היבואנים, ויינןת הפרימיום יקרים מדי כדי להתמודד מול מקביליהם מארצות אחרות. בארי ססלוב מסכם את הטיעון במשפטים מדודים: "הישראלים בעלי המאה עדיין מאמינים כי יקר יותר=טוב יותר. זה מעודד כמה יקבים להנהיג מדיניות תמחור צינית למדי". אז מה נשאר?
כמו תמיד, אחינו מעבר לים, בעיקר בצפון אמריקה.
השוק הכשר הוא השוק העיקרי ויעד מרכזי של יקבים מקומיים רבים, וברוק מביא כדוגמא את יקב קסטל שהפך כשר מבציר 2003. מצד שני, הוא טוען, יקב שיקדם את עצמו באגרסיביות רבה בשוק הנישה הכשר, עלול לאבד את האפשרות לחדור לשווקים אחרים.

"לפני חמש שנים", מסכם ברוק את המאמר, "ישראל פיגרה אחרי אזורי יין אחרים באיכות ובהפצה. האיכות, בסגנון העולם החדש, טובה ובמגמת עליה. ישנם יותר יקבי בוטיק מאשר השוק צריך, כך שבשלב מסויים צפוי משבר. נקווה כי זה יותיר את התעשיה המקומית חזקה ובעיקר עיקבית יותר".

והסיכום שלי? למרות הכל, נראה כי הזיהוי הישראלי עדיין חזק, חזק מדי, עם הכשרות. העורך הגרפי של המאמר עשה שירות דוב לענף, והחזות הכללית משדרת "כשרות" ולא "איכות". ועדיין, אני מוצא את המאמר חשוב ומפרגן, ויכול רק לקוות כי בעוד חמש שנים הזיהוי שלנו עם "איכות" יהיה חד משמעי הרבה יותר.
לגליון הציונים המלא - יש חמש כוסות ויש כמה רביעיות - לחצו כאן.


סוסון ים - חוסר אחידות

 

 


כשרות - יש. והאיכות?












גם כשר, גם חמש כוסות.
יקב קסטל.

 

לייבסיטי - בניית אתרים