נובמבר 2012

אין לי מושג מה קדם למה. האם עידו קבע את הצגת היינות שלו כדי ש"יפלו" על תאריך סמוך לחזרתו מסיור בספרד, או שהסיור בספרד נקבע בכוונת מכוון לשבוע שלפני הארוע.
כך או אחרת, התוצאה זהה. נסו להיזכר בהשקה בה כיכב לצד היין רק בשר "אחר": שוק שלם של חאמון ספרדי משובח, עם כל הטייטלים הנלווים שמעידים על איכותו - פאטה נגרה ובאיוטה. הסבר: המונח הראשון מציין את אותה "רגל עצלה" (ולפיכך פחות שרירית) שנמצאת באוויר בזמן שהבהמה לא הולכת, באיוטה הם "בלוטים" שמציינים את האוכל אותו זולל החזיר חסר המזל עד ליום מותו. לצד לחמים טריים וצמד גבינות טובות הביא עידו שוק שלם, עם המתקן והסכין שמשמש לפריסה, ועם "נער חאמון" מיומן שפרס את המעדן לפרוסות דקיקות, שקופות כנייר, בדיוק כמו שצריך.
.
הסיפור על הכיבוד המינימלי-מוקפד אבל האולטרא איכותי לא ממש אמור לעניין. אבל במקרה הזה הוא מסמל בעיני את ההקפדה הלווינסונית על כל פרט ופרט גם בהליך ייצור היין הבוטיקי שלו, כמו גם את הפילוסופיה המינימליסטית של הייצור. הכמויות עולות מעט, נכון, הביקוש מחייב, אבל הן עדיין כאלה שמאפשרות לו מגע אישי עם כל בקבוק שיוצא מהיקבון הזעיר שטמון בחצר בית פרטי ומטופח אי שם במרכז הארץ.
אפשר להתווכח על הסגנון, על האיכות המוחלטת, על הכל - אבל אי אפשר להתווכח על כך שעידו לוינסון הוא אחד הייננים החושבים (ואם תרצו גם החשובים) שיש בארצנו, וגם אחד המוכשרים והמצליחים, בצמד כובעיו הן ביקב הפרטי והן ביקב רקנאטי.

.
נמצאה העבודה האולטימטיבית לכפתורי
גם מייבא, גם מפיץ, גם חתיך וגם חותך. פרטים במערכת.

יאללה, ליינות.
 
   
לוינסון, גאראג' דה פאפה לבן 2011, 140 ש"ח
שוב - אפשר להתווכח מי היה הראשון שחתר לעשות שרדונה על דיאטת עץ, ואם זה יין בסגנון שאבלי או גליל, אבל התוצאה מוצלחת, מוצלחת ביותר. סקירת אורך של מקור הענבים ליין מגלה את עקב אכילס של יקבים זעירים כמו זה - מקור הפרי, שנודד מדי שנה או שלוש. במקרה של עידו, לא צריך לדאוג. הבחור מקושר היטב, נודד ברחבי הארץ בתוקף תפקידו ברקנאטי, כך שבסופו של יום הוא מצליח למצוא את הפרי אותו הוא מחפש. זה בהחלט יין שמשקף את מקור הפרי ואת שנת הבציר - עידו בוצר מוקדם, זהיר עם העץ, לא עושה מאלולקטית - והכל משתקף בתוצאה שבבקבוק. לא שאני מתיימר לזהות בטעימה עיוורת מאיפה בצרו את הענבים, אבל כשטועמים יחדיו כמה יינות מבצירים שונים - ההבדלים מאוד ברורים, וטוב שכך. כיום הפרי מגיע מהגליל, אגב.
האף מינרלי, עם פרי טרופי ובשל, עטוף מסגרת עץ דקה וכמעט בלתי מורגשת. גוף בינוני, די ברור כי היין   מגיע מארץ חמה, אבל משזה נאמר - זה ין אלגנטי, עשוי היטב, מציע משקל טוב, לא מעיק או מתוק מדי, מאוזן ונעים. סיום בינוני באורכו עם המון אשכולית על החך.
סיכום? אלגנטי ומדויק, אבל גם חובבי השרדונה במשקל כבד יאהבו.


לוינסון, גאראג' דה פאפה אדום 2009, 150 ש"ח .
אני מודה כי לא התחברתי לגאראז' האדום בגילגוליו הראשונים. משהו שם לא היה מספיק מדוייק, מספיק מעניין או אולי מספיק טעים. אבל גירסת 2009 היא סיפור אחר. המרלו נזרק הצידה, ובמקומו קיבלנו בלנד "ישראלי" מבוסס סירה, עם חיזוקים של קריניאן ופטיט סירה. "אל תתעסקו בזנים", מבקש עידו, "אלא ביין השלם". אני חושב שבמקרה הזה אי אפשר בלי זה. יש כאן סינרגיה מרתקת בין כובעו של עידו כיינן ביקב רקנאטי, שם הוא חתום (לצד גיל שצברג) על הסדרה הים תיכונית המצליחה (שבנויה מזנים כמו סירה, פטיט סירה) ובין הרצון לשחזר חלק מרוחה בבית.
לטעמי, הוא הצליח.
יין עסיסי, ישראלי, ובמובן הטוב של המילה. הקריניאן תורם בשרניות ואדמתיות קלה, תיבול אופייני של סירה, ו-Backbone מגיע מהפטיט סירה, כנראה. צריך מעט זמן כדי לנער טיפה את העץ האיכותי מאוד שעוטף את הפרי המדוייק. אם ה-2008 מרגיש עדיין טיפה גס וירקרק, ה-2009 משדר איזון ודיוק טכני, לצד הרבה אופי ועניין. על הרבה יינות אומרים שטוב לשתות אותם ליד אוכל: הם צריכים משהו שירכך ויעגל אותם. זה יין של אוכל, אבל בדיוק מהסיבה ההפוכה: הדיוק והאופי הלא משתלט שלו ייתן הרבה מקום וכבוד למה שמוגש ליד.
 

 









לייבסיטי - בניית אתרים