דצמבר 2010
"יופי של יין", אמרתי לעידו לוינסון, אחרי שטעמתי את הגאראג' הלבן מבציר 2009. "זה שרדונה נפלא, בוודאי בקונטקסט ישראלי".
עידו השתתק. הוא לא טיפוס עצבני, עד כמה שאני מכיר אותו. "יש אנשים שחושבים אחרת ממך", הוא הפטיר בנימוס. "ושמעתי את זה לא פעם ולא פעמיים. אתה מתייחס ליין מתוך שיפוט מוקדם, ואני מוכן לשים את ראשי שלא תצליח לזהות את היין כישראלי בטעימה עיוורת".
זה בדיוק מה שאני אוהב לשמוע. לאו דווקא כי אני טועם דגול שמסוגל לזהות בטעימה עיוורת את היינן החמישי מימין בוון רומנה, וממילא אני לא מאמין שזה חשוב. אני אוהב את הקטע, את האתגר ובעיקר את ההזדמנות לשבת יחד עם אנשים מוכשרים ונחמדים, לטעימה שהיא "משהו אחר", משהו שמאתגר את היומיום. ובכלל, צחקתי עם עידו, אני יכול רק להרוויח. אם בקטן - אתה תקבל בראש. אם בגדול - כל בורגון תקבל בראש, כי אם אתה, הצעיר מישראל, יכול לייצר יין בורגונדי בישראל, ועוד בחצי מחיר, אז למה אנחנו צריכים ללכת רחוק?
שבועיים חלפו, והפקקים נחלצים.
חובב היין הממוצע יתקשה להבין כמה קשה ליינן לשים את הבייבי הפרטי שלו לשיפוט "עיוור" בפני פורום כלשהו, קל וחומר לפני הפורום שהתכנס אצל משפחת לנדאו במוצאי השבת האחרונה. 9 יינות שרדונה, 8 מבורגון, אחד מישראל. תחשבו מה קורה ליין שאתם מביאים לטעימה והקהל "חותך" אותו. תכפילו פי מאה כדי להבין מה מרגיש יבואן קטן, שמתכווץ לעיתים בחוסר נחת למשמע מילים לא הכי מחמיאות שמישהו מפטיר על איזה יין "שלו". מודה באשמה. אני חושב שאת חוסר הנחת הזו צריך להכפיל פי אלף כדי להרגיש מה שמרגיש יינן שסופג ביקורת על יין כל כך אישי כמו הגאראג'.
ייאמר מייד - אף אחד לא "חתך" את היין של לוינסון. בלי קשר, חשבתי מראש, שאפו על התעוזה. לבחור יש Big Cohonas. עכשיו, צריך לבדוק אם נשים אותן על הפלאנצ'ה.


היינות הוגשו אחד-אחד, כמעט כולם בטמפרטורה סבירה, חלקם הצריכו מעט זמן לחיבוק קטן של הכוס ולהפשרת הטמפרטורה למשהו קצת יותר קומוניקטיבי. שום דבר שיכול באמת להפריע. טעמנו, גירגרנו, חלק מהיינות ירקנו, חלק אהבנו ובלענו. אחרי היין האחרון, כל אחד מאיתנו רשם את ההימור שלו על פתק קטן, ומנהל הטעימה, קובי ארביב מיקב רקנאטי, ניסה לעשות סדר ולקבוע מי ניחש נכון, מי פחות.
ראשית, כמה יינות שאהבתי.
המנצח הגדול, וממש במקרה היין שאני הבאתי, היה
Jadot, Mersault 2007, מחיר 245 ש"ח (שקד)
אף מינרלי מעט, שמריות קלה, עץ משולב - והרבה פרי. "קר" למדי אבל מאוד הרמוני עם הפה. נפח טוב, מאוזן, בשלות טובה, אגוזיות קלה וסיום ארוך ומהנה. אי אפשר לפספס - בורגון טוב, והיה גם מי שניחש שמדובר במרסו, אם כי כמובן ששאר הניחושים שלו היו פחות מוצלחים...
עוד אהבתי - Bouchrd Pulgny-Montrachet 2007, יין שהוגש פעמיים, הראשונה הרשימה יותר. גם היין של Lafon, בציר 2007 מאזור Macon היה טוב, ומשך תשומת לב רבה בעיקר בגלל בשלות הפרי הגבוהה שהוא הפגין. כמעט כולם עלו על השאבלי של דרוהין, ובדיעבד התברר שפסלנו שני יינות נוספים כלא תקינים.
מתוך 10 טועמים, 7 קולות התפזרו בין שני היינות הללו. את היין של עידו ניחשו שניים וחצי אנשים. אחד מהם זה עידו לוינסון עצמו, החצי היה אני. אז מי יאכל את הכובע?


.

 

.

 

.

 

..

 

772px-grey_square_optical_illusion.PNG
אף אחד.
כמעט כולנו הלכנו שולל אחר
 דעות קדומות  ושיפוט מוקדם.
אתם מכירים את הציור הזה? תאמינו או לא, הריבועים המסומנים (A,B) הם באותו צבע בדיוק.
היין השביעי היה באופן די ברור הכי בשל. טרופי, חנפן, אמר עליו מישהו, אבל בעל חמיצות טובה, טעמי אשכולית ועץ משולב יפה. יין אפשרי ונעים, חשבו לא מעט מאיתנו, אבל לא יכול להיות שזה לוינסון. הלויסון צריך להיות הרבה יותר "בורגונדי" מזה.
על רקע של יינות ישראליים, הסגנון הלוינסוני יכול להיראות כמו בורגון. יחסית אליהם הבשלות נמוכה, העץ מעודן והטעמים "קרים". אבל על רקע של יינות בורגון, האופי הישראלי שלו בולט, למי שרק מוכן ללכת עם תחושות הבטן שלו עד הסוף. איתי להט הלך איתן - ופגע בול. אני רשמתי את היין הזה כמועמד ראשון, ואת המאקון במקום השני. "אתה חייב להחליט!" לחץ עלי קובי, והימור - אולי בלחץ סביבתי - התברר כשגוי. אני לוקח לעצמי חצי נקודה, מי שחושב שהיא הושגה שלא כדין יכול למחוק אותה. אני לא אכעס.
מסקנות?
1) הגאראז' הלבן של לוינסון הוא יין טוב.
2) אי אפשר לעשות בורגונדי בכרמי יוסף וצובה.
3) אפשר לעקוב אחרי הסגנון של בורגון - אם יש בכלל הכללה גסה כזו - ולכוון לשימוש מוגבל בעץ ובשלות לא בומבסטית. כבר כאן אני מרגיש שהמשפט מזויף, כי טעמתי אינספור נגריות מבורגון, שלידן היין של לוינסון הוא כמעט שאבלי נטול חבית.
4) סמוך על חושיך! לפחות עוד 3 טועמים זיהו את יין 7 כיין הכי "חם" ו"ישראלי" בטעימה. הפעלה מיותרת של האינטלקט קילקלה את התוצאות. מצד שני, כפי שמראה הציור כאן, החושים קצת בעיתיים לפעמים.
5) ללוינסון יש ביצים, אבל את זה כבר אמרתי.
6) אני מאוד אוהב ומכבד את הכיוון אליו הוא מכוון.
הוכחה לכך שרעיונות מתפשטים מהר קיבלנו מייד אחרי המבחן, כשטעמנו את היין של קובי ארביב, מנהל המרתף ביקב רקנאטי ובעליו הגאה - ובצדק! - של המותג מיה לוצ'ה.
בבית לא גדול באור עקיבא מכין קובי שני יינות, והוא יהיה הראשון להודות שהוא מאמץ בהצלחה את הרעיונות של לוינסון, במובן של בשלות מאופקת וחתירה לאלגנטיות. היין שטעמתי היה לא פחות ממהמם.


Mia Luce, Rosso 2009, מחיר 95 ש"ח (ביקב).
מרלו (96%) עם קמצוץ קריניאן, כאשר המרלו מגיע מהכרם של מרגלית.
2009 יוצא בימים אלו
 לשוק, ולמרות שנראה כי הוא יוכל להתיישן עוד זמן מה, אפשר להנות ממנו כבר עכשיו. ריחות של סיגליות, פירות אדומים ושחורים וקמצוץ ברט (שמוסיף עניין ולא משתלט!), שקובי מספר שהוכנס בכוונה לבלנד הסופי, אחרי שהתפתח באחד הדימיג'אנים.
גוף בינוני-מלא, חמיצות טובה ומאוד מאוזנת, נפח טוב על החך, סיום בינוני  - יין לאוכל ולמרתף, במחיר מאוד אטרקטיבי בעיני.
חבר, לא אחד מהסצינה, טעם איתנו. הוא מבקש ממני לא פעם לקנות לו יינות עמוסי עץ ופרי, זה מה שלימדו אותו החיים לחפש בישראל. "תשמע, זה טעים, הרבה יותר כייפי ממה שאתה מביא לי תמיד".
משפט סיכום מצוין, לטעמי. חפשו אותו.
ציון: 89.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

 

..

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

לייבסיטי - בניית אתרים