דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> חדשות ויינות >> יקבים וביקורים בארץ ובעולם >> מרגלית לאורך ולעומק.
 

מרץ 2008

"מה שיש כאן בכוס זה לא יין. זו חתיכת היסטוריה, ואני מודה לכם שבחרתם לחלוק אותה איתי". אלו היו מילות הסיכום הפרטיות שלי מייד אחרי לגימת היין האחרון של הטעימה, זה של 1989, היין המסחרי הראשון שהפיק יאיר מרגלית.
כמו עמיתו מיקב קסטל, "נשבר" גם יאיר מרגלית והזמין את אנשי העיתונות לארוע פרטי, אינטימי, בבית בקיסריה. אפשר להיות ציני ולומר כי כמו בהישרדות הטלוויזיונית המאוסה, גם כאן הכל "אסטרטגיה". שנת 2008 מסמנת מפנה בתולדות היקב. השותפות הקצרה (5 שנים) עם המשווק והמפיץ (שקד) הגיעה לקיצה (ברוח טובה ובהסכמה, אומרים אסף ויאיר כמו וגם אנשי שקד). במקביל, מחירי היין מזנקים לשמיים. במקום לספוג קיטונות של ביקורת מאנשי המדיה, למה לא ליזום מהלך "אסטרטגי", בו נחבק אותם אלינו ונזכה באהדתם. אכן, גישה צינית, אבל הבעיה היחידה היא שאינני בטוח בכלל שמכאן מתחילים הדברים, וכי זו מהות העניין.
השנה האחרונה פינקה את אנשי מרגלית. התקשורת הקנדית, מארק סקוויירס, כולם ביקרו ולפתע אפשר היה לראות כי לעיתונות יש גם צד חיובי. גם אסף הצעיר מבין את הביזנס אחרת מיאיר, ובאופן טבעי גילו קרוב יותר לגיל אנשי המדיה הנוכחיים. עיתונות היא חלק מהמשחק, ונכון שלא חייבים לשתף אותה אבל זה עובד יותר טוב כשהיא בפנים, מה לעשות. ובכלל, אחרי ערב שלם של אוכל טוב ויין לא פחות ממצויין, היה אפשר לראות כי יאיר ואסף נהנו מהערב לא פחות מאיתנו, אולי יותר. כבר כתבתי כאן הרבה על מרגלית, היין הישראלי השני אותו קניתי אי פעם (הראשון, למי ששואל, היה קברנה ירדן 1985). הפעם נקצר, ברשותכם. יש לנו כל כך הרבה יינות לספר עליהם. אני מאחל הצלחה לאנשי מרגלית, גם אם המחירים הנוכחיים של היין מרחיקים אותי ממנו, מה לעשות. אני מודה כי גם בתור עיתונאי ותיק יחסית קשה לי לענות על השאלה אם "היינות שווים את מחירם", כפי שטוען יאיר מרגלית בלהט, ובזה סותם את הגולל על הויכוח. הקהל יחליט, ואם הוא יקנה, סימן שהיין שווה את המחיר. מה שבטוח הוא כי לאנשים דוגמת יאיר ואסף מגיע להתפרנס בכבוד מעיסוקם ביין, נקודה.




בול דואר או תווית יין?
מרגלית 1989

יינות 2006:

הסגנון של מרגלית. יאיר היה תמיד תמיד חד משמעי ביחסו לעץ: עץ הוא דבר נפלא ביין, כל עוד אתה לא מרגיש אותו בתוצר הסופי. כיצד הם עושים את זה זו כבר שאלה אחרת, אבל בכל פעם שאני טועם את יינותיהם אני נזכר בציטוט של טרי ט'יס:
"מעטים הם הייננים שיש להם את האיפוק, את האיזון ואת החיך כדי לדעת שהיין הגיע לנקודה הנכונה. העץ עשוי להיות משרת טוב, אבל הוא תמיד אדון גרוע, ולעתים אני מרגיש כי היינן חושב לעצמו 'מה הטעם לקנות את הצעצועים היקרים הללו, אם אני לא משחק בהם מספיק'..."

אצל מרגלית, שמוציא את היין שנה שלמה לפני קסטל, למשל, העץ תמיד ברקע או לא קיים בכלל, למעט בנפח של היין. יינות 2006 ממשיכים את הקו הזה - מעט עץ, המון פרי, ואופי ישראלי הכי נקי שרק אפשר. אלו יינות שמבליטים את בית הגידול שלהם - פרי חם וריבתי במקומות הנמוכים, עשבוני ואלגנטי בגליל, הם נגישים מאוד בצעירותם ולא צריך להיות מומחה גדול כדי להתאהב בהם.
 
זיכרו - במשך ההשקה (סו"ש של סוף מרץ ושבועיים ראשונים של אפריל 2008) תינתן הנחה משמעותית לקונים. אני מתכוון לחזור ולבקר את היקב ביום שישי ה-11/4, מסיבה פשוטה: יינותיו המצויינים של היימן-לובנשטיין, יקב תאום של מרגלית, יוצגו שם לטעימה ע"י נשות ג'יאקונדה. חגיגה כפולה, והזדמנות לבדוק אם ריזלינג הולך עם קשקבל....

קברנה פרנק 2006, 200 ש"ח.
(עם 5% קברנה סוביניון, 13% אלכוהול).
הפרי העיקרי מגיע מאזור בנימינה, מישור החוף. מי שחושב שאי אפשר לגדל כאן ענבי יין, מוזמן לטעום את התוצאה. לא שאני מת על הסגנון באופן אישי, והירקרקות המצופה מהזן איננה מורגשת כמעט, אבל כיין, הוא לא רע בכלל. כקברנה פרנק? פחות.
שחור ובשל, קסיס וליקר. תיבול קליל.
גוף מלא, מרקם צפוף ודחוס, עשיר, העץ מאוד ברקע ומאחור. מאוזן, שוקולדי וריבתי להפליא. "חם" ובשל, בקצרה, אבל לא היין שלי.
ציון: 87

אניגמה 2006, 230 ש"ח
(60% קב"ס, 23% קב' פרנק, 17% מרלו, ואלכוהול 14%).
אני יודע שמקובל לאהוב את הבלנד הזה, והדוגמא של 2003 הוכיחה שצודקים אלו שיש להם סבלנות לחכות איתו במרתף ובכוס אחר הפתיחה. אני, שוב, לא משתגע על מה שהקברנה פרנק המרגליתי תורם ליין - אבל אין בכך כדי לפגוע באיכותו.
היין מרגיש לי כמו שילוב אסתטי בין הפרנק לסוביניון, ומהבחינה הזו - אני מעדיף את היין הבא (הקב"ס) על פני הקודם, בהרבה, כך שהבלנד הוא בשבילי יותר עליית מדרגה אל עבר הגביע, ולא תחנה סופית.
פרי שחור ואדום מעט, תיבול עשבוני קל, שכבר נגלה כי הוא מגיע מהסוביניון ולא מהפרנק, כמצופה.
גוף מלא, עשיר ומרקם חלק אם כי הטאנינים המתוקים מורגשים ומשולבים היטב, פרי פרי פרי, מעט ריבתי, אבל בגדול - אחד הבלנדים המוצלחים שיש בישראל, אבל זה בוודאי לא בסגנון בורדו.
ציון: 89

קברנה סוביניון 2006, 200 ש"ח.
(90% קברנה, 10% מרלו, 14.2% אלכוהול).
הכרם בקדיתא ממשיך לפרוע את הדיווידנד, כל שנה - בינגו. אני אוהב את היין הזה, אחד מיינות הקברנה האיכותיים שיש בישראל. האף הרבה יותר קלאסי ו"קר" ביחס לפרי של הקב' פרנק. שזיף ופירות יער, מעט עץ ותיבול עשבוני, מאוד אלגנטי.
יין מלא ועשיר אבל לרגע לא מכביד. מפורט ומורכב, מאוזן, ולרגעים גם אלגנטי. האלכוהול לא מורגש ולא מפריע. בורדו המודרנית וישראל הקלאסית מעולם לא נראו קרובות יותר, ולפתע המחיר נראה..... סביר???? אופס.
ציון: 91

קברנה סוביניון 2006 SR:
(87% קב"ס, 13% פטיט סירה, 14% אלכוהול)
אני אוהב אוהב אוהב את העובדה שכאן ששל אותיות הספיישל והרזרב לא מסתירות מאחוריהן מיץ אלונים במסווה של יין. אם איני טועה, היין הזה לא ראה דקת עץ עודפת על פני הקברנה ה"רגיל". ההבדל הוא כרגיל בענבי כרם הבעל של הפטיט סירה, שנותן לקברנה טוויסט מרתק, ומעניק לו אופי של "יותר מכל דבר", אבל דווקא במקומות המעניינים, לא באלכוהול ובמשקל. היין מרוכז ועשיר, הטאנינים מודגשים אבל כרגיל משולבים ו"מתוקים" מעט, סיום ארוך לפהליא. אין ספק כי זה היין המרשים מכולם, אם כי הקברנה מייצר חוויה שלמה יותר לטעמי. כאן - יש המון WOW.
ציון: 92




הכי דומה:
התוויות של 1990 מזכירות את ההווה.

 

 


וגם הקריניאן 1999 כבר מצוייד בתווית מודרנית. יחסית.

 


שחור זה "אין", אחי.
התווית של 1992.

 היינות המתיישנים:
אי אפשר ואסור לשכוח את החלק שיש ליקב מרגלית בהיסטוריה של היין הישראלי. תלאות רבות עברנו יחד עם יאיר עד שהגענו אל הארץ המובטחת, ויינותיו מקפלים בתוכם את הסיפור על התבגרות ענף היין הישראלי. אכן, חתיכת היסטוריה, והפעם אפילו ניתן היה לטעום אותה. השנה היה זה הבציר ה-20 (!!!) של היקב, ואפשר רק להעריך את הדרך המקסימה שהוא עשה. את היינות של 1995-1999 לא טעמנו, אתם מוזמנים לרענן את זיכרונכם מדוע, אבל כל השאר היה מרתק. היינות הבוגרים לא היו יינות דווקא יינות שלמים, וממילא נוטים לייחס ליכולת ההתיישנות יותר משקל מהנדרש (רוב העולם אוהב יינות פירותיים ורעננים, אז מה הרבותא). אבל היה בהם אופי, המון אופי, ויחד הם סיפרו סיפור שהוא הרבה יותר מרשמי טעימה כאלה ואחרים. הנקודה הברורה - אני מעדיף את המרגלית שלי צעיר מאשר בוגר, אבל זה לא אומר שלא הזלתי דמעת אושר מהיינות שטעמתי.

אניגמה 2003:
ירוק ירוק, אבל משתחרר עם (הרבה) זמן.
פראי, חם ובשל, פרי שחור, ואחרי כחצי שעה - פרחוני ופחות כבד. ה-2006 יותר אלגנטי. צריך זמן חידרור כדי להתעגל ולהציג פן מורכב.

קברנה סוביניון SR 2002:
12% פטיט סירה ו-*% קב' פרנק מחזקים את הקברנה של קדיתא. מעט ירוק והמון "שחור", טבק ועור חדש. פלפל שחור. פצצת פרי מרשימה. יין גדול ורחב, בלוקבסטר אמיתי שיגרום לפרקר לשנות את דעתו על היקב ויינותיו. בעצם זה כבר קרה. אחלה יין.

קברנה סוביניון SR 2000:
היין שחיבר אותי למרגלית שוב. קניתי ממנו ארגז, ואני שב אליו פעם בשנה ונהנה עד מאוד. הפרי השחור שולט אבל מתגנבים לאף מעט ריחות שלישוניים. מאוזן, פרי בשל, העוצמות מעט התמתנו ועשו ליין רק טוב. חמיצות מעט גבוהה, שתו מה שיש בשלוש השנים הקרובות - ותהנו. מישהו רוצה לקנות שלישייה? נמכר.

קריניאן 1999:
הרבה לפני האופנה האחרונה הוציא יקב מרגלית את היין הזה, לראשונה ובינתיים גם לאחרונה בחייו. קניתי בזמנו שניים-שלושה בקבוקים מזה, וחבל שלא נשתמרו עוד, כי היין פשוט מרשים בחיות ובאנרגטיות שבו.
ברט, ליקר, צימוקים ופירות יבשים.
חמיצות מעט גבוהה, יין חי ובועט, עשיר ורחב ופרי מצויין. כבוד.

מרגלית קב"ס SR 1994:
אגדה. עור ישן וטחב, פרי אדום ושחור משולבים. הצבע מרשים - הריח כבר מסגיר את הגיל. מכודן, אלגנטיות של בגרות, אחיזה ונפח מצויינים. אין את העוצמות של ה-SR הצעירים, אבל גם מה שיש - מרשים ומהנה.

מרגלית קברנה סוביניון 1993:
שחור, פורטי, ליקר וקסיס. בריון ברוטלי אבל חד מימדי לחלוטין, גם בפה - בשל, עשיר וסיום מתקתק. מרשים בחיות ובשימור, אבל זה לא יין גדול. האמת? זה לא חשוב. לשתות, למי שיש.

מרגלית קברנה סוביינון 1992:
חי וקיים, אבל יש לומר על היין יותר מזה. פרי שחור וקסיס, מעט ריחות טחב, ממש מעט, אחיזה טובה ונפח מצויין על החך. לא מורכב או גדול במיוחד.

מרגלית קברנה סוביניון 1990:
צבע בהיר מאד. תות שדה לצד פרי שחור, ליקרי, מתובל מאוד,קופסת סיגר, אנרגטי וצעיר להפליא. אחיזה כבר מתרופפת על החך, אבל עדיין שי הרבה חומר. תה, חליטת פירות, פה בוגר למדי אבל לא עייף. סיום ארוך.

מרגלית קברנה סוביניון 1989:
880 בקבוקים יוצרו, כמה עדיין נותרו?
תווית מצחיקה (בול דואר סטייל), הכל כל כך ראשוני ובתולי. פרי חי על האף ועל החך. מתקתק משהו, לא הרבה יותר אבל היין הזה הוא מעבר לרשמי טעימה - הוא חוויה שאפשר להשוות אותה לנסיעה לאילת בקאדילאק הפתוח של בן גוריון (אם היה לו כזה. היה?)

מרגלית שרדונה 1995:
כיום לא נראה באופק היין הלבן הבא של היקב, אבל יאיר שלח ידו בייצור כמה יינות לבנבנים, במרתפי שקד יש איזה פומה בלאן קשיש, והיה את השרדונה. הסיפר של היין הזה מרתק כמעט כמו היין. גיל שצברג טפח את התירוש במיכלי יקבי כרמל , וטעות כלשהי גרמה לנציגי אלוהים עלי אדמות להכריז על חילול כשרותו של היין. גיל לא רצה לשפוך את הנוזל היקר והעביר אותו ללא תמורה למרגלית, שהמשיך לטפח אותו באהבה.
אין לי מושג מה הוא עשה ליין הזה, אבל מעודי לא טעמתי שרדונה ישראלי בן גיל בר מצווה עם פרופיל כל כך צעיר ורענן. היין תסס שלושה חודשים בחביות חדשות, והא עדיין משמר ריחות של פרי ראשוני, מינרליות נפלאה ונפח מצויין על החך. אין את ריחות ריבת התפוז שאופיניים לשרדונה ישראלי בוגר, והצבע - בהיר, צעיר ומבריק. בטעימה עיוורת הייתי נשבע שהיין בן שלוש. מקסים מקסים.

 

 


המיתולוגי.

 

 

 

 

 

 
חצי מיתולוגי

 

 

 

 

 


חי וקיים, השרדונה הישראלי הבוגר הטוב ביותר שטעמתי.

לייבסיטי - בניית אתרים