|
מרץ 2008
"מה שיש כאן בכוס זה לא יין. זו חתיכת היסטוריה, ואני מודה לכם שבחרתם לחלוק אותה איתי". אלו היו מילות הסיכום הפרטיות שלי מייד אחרי לגימת היין האחרון של הטעימה, זה של 1989, היין המסחרי הראשון שהפיק יאיר מרגלית.
כמו עמיתו מיקב קסטל, "נשבר" גם יאיר מרגלית והזמין את אנשי העיתונות לארוע פרטי, אינטימי, בבית בקיסריה. אפשר להיות ציני ולומר כי כמו בהישרדות הטלוויזיונית המאוסה, גם כאן הכל "אסטרטגיה". שנת 2008 מסמנת מפנה בתולדות היקב. השותפות הקצרה (5 שנים) עם המשווק והמפיץ (שקד) הגיעה לקיצה (ברוח טובה ובהסכמה, אומרים אסף ויאיר כמו וגם אנשי שקד). במקביל, מחירי היין מזנקים לשמיים. במקום לספוג קיטונות של ביקורת מאנשי המדיה, למה לא ליזום מהלך "אסטרטגי", בו נחבק אותם אלינו ונזכה באהדתם. אכן, גישה צינית, אבל הבעיה היחידה היא שאינני בטוח בכלל שמכאן מתחילים הדברים, וכי זו מהות העניין.
השנה האחרונה פינקה את אנשי מרגלית. התקשורת הקנדית, מארק סקוויירס, כולם ביקרו ולפתע אפשר היה לראות כי לעיתונות יש גם צד חיובי. גם אסף הצעיר מבין את הביזנס אחרת מיאיר, ובאופן טבעי גילו קרוב יותר לגיל אנשי המדיה הנוכחיים. עיתונות היא חלק מהמשחק, ונכון שלא חייבים לשתף אותה אבל זה עובד יותר טוב כשהיא בפנים, מה לעשות. ובכלל, אחרי ערב שלם של אוכל טוב ויין לא פחות ממצויין, היה אפשר לראות כי יאיר ואסף נהנו מהערב לא פחות מאיתנו, אולי יותר. כבר כתבתי כאן הרבה על מרגלית, היין הישראלי השני אותו קניתי אי פעם (הראשון, למי ששואל, היה קברנה ירדן 1985). הפעם נקצר, ברשותכם. יש לנו כל כך הרבה יינות לספר עליהם. אני מאחל הצלחה לאנשי מרגלית, גם אם המחירים הנוכחיים של היין מרחיקים אותי ממנו, מה לעשות. אני מודה כי גם בתור עיתונאי ותיק יחסית קשה לי לענות על השאלה אם "היינות שווים את מחירם", כפי שטוען יאיר מרגלית בלהט, ובזה סותם את הגולל על הויכוח. הקהל יחליט, ואם הוא יקנה, סימן שהיין שווה את המחיר. מה שבטוח הוא כי לאנשים דוגמת יאיר ואסף מגיע להתפרנס בכבוד מעיסוקם ביין, נקודה.
|

בול דואר או תווית יין?
מרגלית 1989 |
|
יינות 2006:
הסגנון של מרגלית. יאיר היה תמיד תמיד חד משמעי ביחסו לעץ: עץ הוא דבר נפלא ביין, כל עוד אתה לא מרגיש אותו בתוצר הסופי. כיצד הם עושים את זה זו כבר שאלה אחרת, אבל בכל פעם שאני טועם את יינותיהם אני נזכר בציטוט של טרי ט'יס:
"מעטים הם הייננים שיש להם את האיפוק, את האיזון ואת החיך כדי לדעת שהיין הגיע לנקודה הנכונה. העץ עשוי להיות משרת טוב, אבל הוא תמיד אדון גרוע, ולעתים אני מרגיש כי היינן חושב לעצמו 'מה הטעם לקנות את הצעצועים היקרים הללו, אם אני לא משחק בהם מספיק'..."
אצל מרגלית, שמוציא את היין שנה שלמה לפני קסטל, למשל, העץ תמיד ברקע או לא קיים בכלל, למעט בנפח של היין. יינות 2006 ממשיכים את הקו הזה - מעט עץ, המון פרי, ואופי ישראלי הכי נקי שרק אפשר. אלו יינות שמבליטים את בית הגידול שלהם - פרי חם וריבתי במקומות הנמוכים, עשבוני ואלגנטי בגליל, הם נגישים מאוד בצעירותם ולא צריך להיות מומחה גדול כדי להתאהב בהם.
זיכרו - במשך ההשקה (סו"ש של סוף מרץ ושבועיים ראשונים של אפריל 2008) תינתן הנחה משמעותית לקונים. אני מתכוון לחזור ולבקר את היקב ביום שישי ה-11/4, מסיבה פשוטה: יינותיו המצויינים של היימן-לובנשטיין, יקב תאום של מרגלית, יוצגו שם לטעימה ע"י נשות ג'יאקונדה. חגיגה כפולה, והזדמנות לבדוק אם ריזלינג הולך עם קשקבל....
קברנה פרנק 2006, 200 ש"ח.
(עם 5% קברנה סוביניון, 13% אלכוהול).
הפרי העיקרי מגיע מאזור בנימינה, מישור החוף. מי שחושב שאי אפשר לגדל כאן ענבי יין, מוזמן לטעום את התוצאה. לא שאני מת על הסגנון באופן אישי, והירקרקות המצופה מהזן איננה מורגשת כמעט, אבל כיין, הוא לא רע בכלל. כקברנה פרנק? פחות.
שחור ובשל, קסיס וליקר. תיבול קליל.
גוף מלא, מרקם צפוף ודחוס, עשיר, העץ מאוד ברקע ומאחור. מאוזן, שוקו | | | | |