יוני 2011

כבר 13 שנה שאריק סגל מ"צרפת-ישראל" מייצג ומפיץ פה את יקב מאסי (באיטלקית זה מבוטא מאזי) - ונראה כי ההצלחה רק הולכת וגדלה. "ישראל היא לקוח חשוב וגדול מאוד שלנו", אומר לי סנדרו בוסקאיני, בעל היקב, "ואני אוהב את המדינה שלכם - ומגיע כמה שאפשר". האסטרטגיה של צ"י היא כידוע מעט מותגים - אבל טיפוח מתמיד שלהם ויצירת ערך נתפס גבוה מאוד עבורם. זה עובד היטב - וכנראה יותר מזה עם מאסי.
הפעם האחרונה שבוסקאיני נפגש עם עיתונאים מקומיים, למי שזוכר, היתה כשנפלו טילים על דרום המדינה - לא בדיוק זמן אידיאלי להסביר לילדים שלאבא יש עבודה וצריך לנסוע למקום בו שוררת מלחמה.
"זה סוג של פארק היורה, האזור הזה שלכם", אני אומר לסנדרו. "מין מקום שהוא אקס טריטוריאלי לעולם היין. זנים משלו, שיטות משלו, תהליכים שאין בשום מקום אחר בעולם - וגם טעמים שאני לא מכיר להם תחליף". מר בוסקאיני מחייך. האמארונה חווה כרגע הצלחה עולמית גדולה, שאיש לא חזה או אפילו חלם על שכמותה בשנת 1952, כאשר האמארונה המודרני הראשון יוצר ע"י מאזי ויקב נוסף, בולה.
לתחושתי, מספר לא מבוטל מאנשי היין בישראל לא משתגע על אמארונה. הסיבה? אולי כשחלק גדול מהיינות המקומיים מרגישים מרוכזים, עשירים ובומבסטיים יותר ממנו - אפשר להבין את ריאקציית הנגד של תעשיה שמתחילה לאמץ ולתגמל קווי אופי יותר אלגנטיים במוצרים שלה. אולי גם הרחבת האזור - שהכניסה את אזורי המישור הפחותים יחד עם כרמי הגבעות האציליים לחבילת DOCG אחת - תרמה לירידה כלשהי, בינתיים רק בתדמית שכן רוב היינות הללו עוד לא יצאו לשוק. אבל העובדה היא שאמארונה טוב הוא יין שיקסום לאנשים רבים - ובצדק. ביינות של מאזי, למשל, אני מוצא ריכוז ועושר אבל במסגרת מאוד מהודקת של אלגנטיות - בוודאי ביחס ליינות מקומיים, ובטח אחרי עשור מהייצור, שזה בערך הזמן בו חליפת הטאנינים והקסיס מתחילה להשתבץ בקווי אופי מתונים יותר.

היקב לא נקרא על שם המשפחה, אלא על שם עמק במרכז ולפוליצ'לה, שם נרכש הכרם הראשון של המשפחה, שישה דורות אחורה. לפני כמה שנים ביקרנו בו, יחד עם מר בוסקאיני, ואחר כך טעמנו כמה יינות בארוחת צהריים מקסימה וטעימה במיוחד. כבר אז אפשר היה להבין שבוסקאיני - כמו כמה מעמיתיו האיטלקיים כגון גאיה ואנטינורי - הוא חיית שיווק חדת חושים. ואכן, מייד מתבררת סיבת קיום הטעימה הנדירה דווקא במועד זה: היקב השיק, פעם ראשונה בהיסטוריה, שני בצירי חמישה כוכבים Back To Back. בצירי 2006 ו-2007 נחשבים מוצלחים במיוחד - וזה הזמן לשנס מותניים ולמכור אותם. הדרך הטובה ביותר היא לספר על מורשת היקב, על הנדירות של בצירי ה-, והכי חשוב - לטעום חמישה יינות אמרונה מהבצירים הללו. טעימה גדולה, מרגשת בכל קנה מידה, ולנו נשאר רק להבריק את הכוסות, למזוג מעט מים ולהתחיל להקשיב ולטעום.


התחלנו בטעימת שלושה יינות מתווית ה-Campofiorin. בסרט המעט ארכאי-משעשע הזה יושב בוסקאיני עם היינן הראשי שלו  - ראש הצוות הטכני כפי שהוא נקרא - ומלהגים על היין (אי אפשר שלא לחייך כששומעים את היינן מדבר בפתוס מעט מוגזם.... איי אם רילי פראוד ...). תחת התווית הזו נמצא עוד יין מוטציוני - בינינו, גם האמארונה הוא משהו כזה - ופה הקטע הוא תסיסה כפולה של התירוש. בפעם הראשונה תוססים הענבים "כרגיל". כמה חודשים אחר כך מוכנסים עוד כ-20% ענבים מצומקים שעברו את תהליך הייבוש (אפאסימנטו), והם מתחילים תסיסה נוספת, חדשה, ביין. על דבר אחד אני מסכים - היין מהווה תמורה מצויינת לכסף, אני יודע שחלקכם מגחכים כי צרוף המילים הזה לא תמיד הולך עם המדיניות של חברת צרפת-ישראל, אבל זה אחלה יין במחיר מצויין, בעיקר כשמקבלים הנחה מהמחיר הרשמי (ותמיד יש הנחה, חפשו ותמצאו).

Campofiorin 2007י, 105 ש"ח.
1964 היה הבציר הראשון של התווית הזו, שיצרה קטגוריה חדשה באזור.
אף עשיר, קסיסי, שוקולד ומוקה, גוף מלא ואינטנסיבי אך רענן וצעיר על הפה.
יין מאוזן: אלכוהול, טאנינים, חומצה – הכל יושב במקום ובהרמוניה. מורכבות? לרוב לא תחת התווית הזו, וגם לא ממש הפעם. אבל פקטור ההנאה? גבוה ביותר.
ציון: 88
.
Campofiorin 1997י, 270 ש"ח.
עשר שנים אחורה - והזמן כמעט עמד מלכת, לפחות עבור היין הזה. אין חימצון, צבע צעיר, רק אף מעט בוגר אבל טהור ונקי. הפרי עדיין במרכז, קצת טבק, עשבוני מעט. היין מעוגל ונגיש, הפרי מצויין ורענן על החך. סיום ארוך, לא בומבסטי. וכמובן - מאוזן.  שווה את הכסף?
ציון: 90
.
Campofiorin 1995י, 300 ש"ח.
רק שנתיים מהיין הקודם - ואיזה הבדל. האף כבר בוגר הרבה יותר. ריח שלישוני (מעט טחב), דובדבן בשל, ליקרי מעט. הפה קצת פחות ממוקד ועוצמתי, רך ומתמסר אבל לגמרי לא רופס. היין אחרי שיאו אבל עדיין מלא חן אופי וטעם. לחובבי הז'אנר הבוגר.
ציון: 88
.

הכוכבים של מאסי (הגדלה)
אמארונה, כאמור, אינו כוס היין של כל אחד. (החבר'ה בסרט פה אוהבים אותו...).


.
אלגנטיות היא לא סימן ההיכר שלו, ומי שמחפש, נניח, תחליף לבורדו - לא ימצא את זה כאן. מורכבות, פירוט ואלגנטיות - אולי אפשר למצוא אבל בוודאי לא בשנים הראשונות אחר הבציר, וממילא יש מועמדים מובהקים יותר בסעיף זה. אבל אמארונה טוב יקסום לרבים מאיתנו שאוהבים יין ישראלי. העושר והריכוז מופיעים גם כאן עם אלכוהול גבוה (מעל 15% על פי רוב), אבל בשנים מוצלחות ובידיים ראויות האלכוהול הזה משולב היטב בפרי מדויק ובעץ שהשימוש בו מושכל ונכון. בקיצור, בתעשיית היין האירופאי הוא אולי נחשב לקצת ערס לייט, אבל עדיין כזה שאפשר להביא לבית הכי קלאסי שיש בעולם.
.
הטעימה של יינות מחומשי הכוכבים היתה בהחלט טעימה נדירה ומיוחדת – אין הרבה יצרנים שיכולים להעמיד טעימה כזו. לא מבחינת המלאי, לא מבחינת הוותק ולא מבחינת האיכות. דרוג הכוכבים הוא אמנם פנימי וניתן על ידי אנשי היקב, אבל כפי שבוסקאיני היטיב להציג, קיים מיתאם גבוה מאוד בין דעת הצוות הטכני של מאסי ובין עיתוני היין המובילים באיטליה. נשאר לבדוק האם המיתאם הזה קיים גם לגבי. חשוב? בספק. מעניין? אותי - בהחלט.
אגב - למאסי יש חמש תוויות אמארונה- זו הבסיסית בהן, אם אפשר להגיד. קוסטסרה – הכוונה "למפנה מערבי", לכיוון אגם גארדה. לא כל הכרמים ניצבים על גדת המים, יש 3 שרשראות של גבעות עם מפנה מערבי. אז יצאנו לטעימה שלטעמי קיימה את מה שהבטיחה. 

 
Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera 2006, י350 ש"ח
אף בשל, שחור, מעט מעושן, צימוקים. פה עשיר אבל במפתיע לא הייתי מגדיר את הגוף כ"מלא". שוקולדי, תה שחור, מעט לקריץ. טמפרטורת ההגשה מעט חמה מדי מה שמבליט את האלכוהול. אחרי שעה היין עוד לא זז במילימטר. מעולה.
ציון: 92
 
Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera 1997, י690 ש"ח
על האף כבר מרגישים את הגיל. מעט פטריות, טבק ותה, ליקר דובדבן, אפילו בוטריטיס (מענבי הקורבינה), וזה אולי היין האדום היחיד בעולם בו הריח הזה לא נחשב פגם (אגב, מי החליט שככה זה? לא יודע, אבל זה עובד יפה). מרוכז, עשיר, מתקתק והדוניסטי. יין אינטנסיבי ועשיר, רך ומהנה מאוד. סיום ארוך.
ציון: 91.

Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera 1995, י720 ש"ח
אופי דומה ל-97. מעט מעושן. הפה מעט פחות מתוק, אבל יותר מורכב ומפורט.
"רמת הגליצרין ביין אדום נעה סביב סביב 7 גרם לליטר", אומר בוסקאיני. "באמרונה טוב זה מגיע ל-10 ויותר". כאן דווקא נראה שיש פחות. אני לא מתיימר כמובן למדוד בעזרת הלשון את רמת הגליצרין ביין, אבל הוא מרגיש קל ואלגנטי יחסית, כמעט בורגונדי. הפיצוי הוא במורכבות. מאוד אהבתי.
ציון: 93
.
Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera
1990, י985 ש"ח
האף לא ממש נקי, קצת יוגורט, לאקטי, אבל יש פרי טוב וצעיר מאחוריו. שוקולד חלב עם מעט דובדבנים, חרובים ומולסה. אגב, אחרי חצי שעה הריח מתנקה מהאלמנטים החלביים.
הפה מאוד רענן, אם כי בשוליים מתגנבים טעמים שלישוניים, בהחלט סביר בהתחשב בגיל היין. הבציר הזה נחשב כאחד משני הבצירים הגדולים של חמישים השנה, יחד עם 1864 – והוא יין טוב אבל לא מושלם. המבנה והעוצמה שלו אכן מרשימים, אבל חוסר הנקיון מעט הפריע. אני חושב שזה היה בקבוק ספציפי, כי אחד שטעמתי אחרי שעתיים כבר היה נקי יותר, אבל אחרי שעתיים גם שלנו התנקה.
ציון: 92
.
Masi Amarone della Valpolicella Classico Costasera 1988, י1100 ש"ח
בהחלט הכי בוגר בחבורה, אבל לא זקן בכלל. אולי קופח מעט בתשומת הלב שניתנה לו - כבר היה רועש מעט, לקחתי אותו להתבודדות בחוץ - הוא דומה ל-1997 באופי, ממחינת הפאזה הבוגרת יחסית שלו 0אבל הוא מבוגר בעשור שלם כמעט ממנו). יין חי, כאמור, עם נפח ועוצמה מרשימים, העץ אפילו מעט בפרונט, והוא משדר תחושה שיש לו עוד עשור לפחות בשיא.
ציון: 91
 
 
 
 

לייבסיטי - בניית אתרים