שאלה: כמה בקבוקים מסוגלים 17 חובבי יין לפתוח וללגום בערב אחד? התשובה בסוף, וגם תשובה לשאלה הלא פחות מעניינת – אילו בקבוקים, ומכמה מהם גם באמת אפשר להנות, אבל את הסיפור הזה נתחיל מההתחלה.
גם לאתר את נקודת ההתחלה לא יהיה פשוט. אולי נתחיל מהחנות המיתולוגית של "שקד" באור יהודה, זו שארחה שנים ארוכות את אחת מקבוצות היין המוטרפות שקמו אי פעם בישראל. אתם זוכרים את המוטו של רן שפירא? " אדום = בורדו, לבן = בורגון (וקצת שמפניה להתחלה) – והשאר לכיור". אז חברי הקבוצה הזו חושבים כולם בדיוק כך, רק בלי החלק הלבן. יין בכלל = בורדו, בורדו ועוד בורדו, ויין לבן וכל השאר – בפעם הבאה, שבדרך כלל לא מגיעה.
הקבוצה קצת התפזרה ברבות השנים. החנות המיתולוגית נסגרה, הכולסטרול עלה, התקציב ירד – לא יודע מה קרה, אבל החבורה הזו נפגשת פחות מבעבר, אבל ארוע אחד הם עדיין חוגגים כל שנה: יום הולדת של שני חברי כבוד, עורך הדין האנרגטי ואיש העסקים המצליח מסביון. "תומר קנה בשר", אמר לי האנרגטי עת הזמין אותי לראשונה בחיי להצטרף לחגיגה. "תגיע בזמן כי אחרת תפסיד את הקרפצ'יו שלו – ואתה לא רוצה להפסיד את הקרפצ'יו שלו – וחוץ מזה, אנחנו מתחילים בזמן, 2030 בדיוק". איום "קצת" סרק כי איך אפשר להתחיל בלי היין הראשון, אותו אני הבאתי? בעיה. ובכל זאת הגעתי בזמן.
 
קיץ, קיץ חם, גם הבריכה לא מצליחה לצנן את האוויר, 28 מעלות ואולי 70% לחות. לא תנאים אידיאליים לשתיית יין אדום, ורוב היינות התחממו מהר מדי בכוס, אבל למה להיות קטנוני. גם התפריט היה פשוט להפליא: קרפצ'יו מדוייק ומקסים בפתיחה, ואחר כך בשר עם קצת סלט וגבינות לקינוח. בשר לא מספיק לתאר את מה שהיה – כל מה שעשוי מבקר וראוי להיצלות על הגריל. אבל הכל נועד להוות רקע ליין, להרבה יין. אחרי שש שעות של שתיה (ועוד לפני יין הקינוח – הרגשתי שזו תהיה הטיפה שתוגדר כחסרת אחריות) אפשר היה לסכם את הערב במשפט אחד: מדהים, מרגש, חד פעמי (הכל בעירבון מוגבל, כמובן, עד הפעם הבאה). מזל טוב לחתני השמחה, ולמי שתהיה סבלנות לדפדף – יגלה כמה – ובעיקר איזה  יין שותים במסיבת יום הולדת אחת. אחת בלבד. שנזכה לשנה הבאה.

 

התחלנו במסע קסום בשמפן. שלוש שנים שונות, שלוש גישות שונות, דוסאז' משתנה, בלנדים אחרים, ושלושה שמות גדולים – שניים של יצרני בוטיק (שאני מייבא, חובה נעימה להודות) ועוד אחד של.....מותג על.
 
 1)
Larmandier bernier terre de vertus
ריח וטעם מעט מעושן אפילו, לא אכביר מילים על יין "שלי", אבל אין ספק שהעוצמה, הריכוז, העניין והאופי - הם ללא תחרות בכל טווח מחיר, בטח במחיר הנתון של היין הזה. לצערי הוא הוגש מעט פחות קר ממה שרצוי, אבל לא נורא.

 2)
Vilmart coeur de cuvee 1999
מוכר ואהוב. לטעמי נעשה לשמפניה המשובחת הזו עוול קטן, כיוון שהיא שימשה בעיקר להשוואה מול השמפניה הבאה. ועדיין, הקונצנזוס סביבי היה שאם מתחשבים בפער המחירים ביניהן אין סיבה לבחות באחות היוקרתית. לדעת כמה מהאנשים האיכות המוחלטת של ה"לב" של וילמאר עלתה על זו של השמפניה הבאה, אבל שיגידו הם בשמם. על כל פנים זה הבקבוק האחרון ממנו אשתה בעשור הקרוב – נשארו לי אישית עוד 3 שיישמרו לסוף העשור הבא. זה יין לטווח ארוך, נקודה, והוא נלגם מוקדם מדי.

 3)
Roederer Cristal 1985
אין ספק שההזדמנות לחוות אותה היא לא משהו שקורה כל יום, בטח אם שמים לב לשנת הבציר. מוס יפה – וקצף טוב, מפתיע בחיות שהוא מציג, גם בפה. ריחות בוגרים של דבש וקרמל, בצק ובריוש. חימצון קל ופרי לבן. חמאה ברקע.
חי על החך – ביעבוע טוב, כאמור, ומתיקות גבוהה שמרמזת על דוסאז' של 12-15 גר' לליטר. מבנה טוב ורחב, שמפניה מסיבית שבנויה מחלקים שווים של פינו נואר ושרדונה, פלוס מינוס, הכל גרנד קרו והפינו נואר – מאוד דומיננטי. סיום ארוך, חמיצות טובה, רעננות למרות ריחות "הגיל השלישי", יין טוב וחוויה מרתקת. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 4)

Clos du Caillou CNdP les Quartz 2000
פרי שחור, ריבתי, ברטי מעט, וניל, מעט מינרלי ומאוד מרוכז על האף, הייתי אומר אפילו חנפן ומוחצן.
גוף מלא, מרוכז, עשיר, מתקתק – אבל לא בגלל סוכר שיורי אולא בגלל הגליצרול הגבוה והאלכוהול הבלתי נמוך בעליל.... . יין חנפן אבל עם עוצמות – בועט ואנרגטי.
חלק מהנוכחים טענו כי היין צעיר לחלוטין  - אני מסכים כי עוד 10 שנים היין יירגע (אולי?), אבל מי יודע מה עוד יקרה לו. חובבי הפאזה הזו מוזמנים להנות. כבר כיום מהפרי העוצמתי והבשל, מהריכוז והרעננות, מהטאנינים המתוקים. אין הרבה תחרות ליינות האזור שלמרות הכל מצליחים להציג איזו מורכבות (בהרבה מיקרים), אלגנטיות (לפעמים) ואותנטיות (תלוי אצל מי).
ציון: 92
5)
 
Chapoutier CNdP Croix de Bois 2001
100% גרנש, ללא עץ טען מישהו, או שמא לא הקשבתי... נכון או לא – אני לא הייתי מנחש שכך הם פני הדברים, ואני מתכוון לעץ. גרנאש – ברור. מצד שני, טען מישהו אחר, צריך להוציא חוק בינלאומי שמגביל את שפוטייה לצפון עמק הרון בלבד. היין מחומצן קלות קורה לא מעט לזן), הרבה פרי אדום, בשל ורך יחסית עם עיקצוץ אלכוהולי בסוף. מתקתק, בשל, ואם תשאלו אותי – יותר מדי מזה ומזה. זה לא הבנצ'מרק של שאטונף, וזה מצטרף לשורה של אכזבות שהיו לי מיינות ה-Barbe Rac של היצרן. בקיצור, אני לא יכול לומר שאחרי שתיית היין הזה אותו אדם שצוטט לעיל מצא סיבה להתחרט.
ציון: 89
6) 
Bois de Boursan cuvee de Felix 2001
"שמע", לחש לי מישהו באוזן. "אתה זוכר שסיפרתי לך על היין שלי? איך המורבדרה משתלט על היין 10-15 שנה ופשוט אוטם אותו לשתייה? זה מה שקורה כאן. אל תתבאס".
הסתובבתי וראיתי את מר פרין מבוקסטל נמוג מבעד לאדי האלכוהול, אבל הלקח נלמד. רק כ-30% מורבדרה לעומת פי שניים גרנאש, אבל בשלב הזה – הם שולטים. יין בשרני, אנימלי, סגור וקשה להבנה בשלב הזה של חייו. נכון, הפרי בשל, מרוכז, אלגנטי יחסית ליין הקודם. החך מציג יין ארוך ומורכב, אבל כזה שצריך זמןןןןןןןןןןן. חצי עשור לפחות, אולי יותר. בקיצור, למרות גישתי שאומרת לא לחכות לעשור הרביעי של חיי היין כדי להמר על "המופע הגדול" של חייו – כאן פשוט אין ברירה. אם נכנסתם לחתונה הזו – צריך ללכת איתה עד הסוף. חכו.
ציון: 95 (לא היום).
7) 
Allegrini La poja 2000
100% קורבינה וורונזה, יין שהיווה סנסציה לא קטנה בזמנו. אני זוכר את הפעם הראשונה ששתיתי את הדיו השחור הזה, באדיבות אלי שושני בפאזה ה"ספרדית" שלו, למי שהכיר. אז אהבתי את הדברים האלה, היום – לא, זו לא כוס היין שלי.
אף שחור, הבשלת יתר, ליקרי מעט – מרוכז ומרשים את מי שנוח להתרשם מזה. שוקולד כהה, גוף מלא, טאנינים שחלקם עדיין קשים, ולפתע חשבתי שזה היין המולקולרי הראשון בהיסטוריה. למה?
כי הוא מרגיש כמו כדור עוצמתי ודחוס שלפתע קורס בפה ומשאיר בפה קליפה נוקשה בעלת טעם דומיננטי )של עץ, במקרה שלנו). זה נפלא אצל מארק וורה, אבל כאן הקליפה עשוייה טאנינים שמשאירים וטעם סיום מעט יבש. יין מרשים בעוצמות, שמוצא אותי מתקשה להאמין שפעם קניתי את הדברים הללו.
ציון: 87

8) 
Roda 1 reserva 1996
פרי שחור ומעושן, מעט פטל אדום, חבית נוכחת אבל משולבת היטב. חמיצות טובה ואיזון טוב עם הפרי, מבנה טוב – אבל הכל מאוד במקום, אולי יותר מדי. דוגמא טובה לריוחה מודרנית. יין מלוטש אבל לא מרגש.
ציון: 88
9) 
Marques de Riscal Baron de Chirel Reserva 1996
 פרי שחור, ליקרי, קסיס, עוצמתי מודרני מלוטש ואפילו בומבסטי. היקב טוען כי ליין הזה משתמשים בענבים מהגפנים הבוגרות ביותר שברשות היקב. חילול קודש. אם תשאלו אותי – זה בדיוק ארנולד שוורצנגר בסרט "באטמן". מנופח שרירים, מאופר בכבדות, סטרואידי ועוצמתי עד כדי טישטוש כל מה שניצב מאחוריו. ריוחה? צ'ילה? מי יודע. למי איכפת.
ציון: 86

10) 
יין המיסתורין:
LA chaume bellae domini 2005,vdp d'Oc
היין היחידי שהוגש בטעימה עיוורת, והיחידי שעלה מתחת למאה ₪. אגב, אץ הסכום הזה – הוא שווה.
מיצוי פרי טוב, צבע כהה כמעט אטום.
שחור, בשל, זפת וטאר. מאוזן, עוצמתי, עבודת יקב ניכרת ביין. יין טוב אם כי בומבסטי מעט. לא כוס היין שלי – טכני מידי, מאופר מדי. יש בדרום צרפת המון יינות כאלה, שיש בהם יותר חן, אבל טכנית – זה יין מרשים.
ציון: 87

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 אנחת רווחה נפלטה מפי הנוכחים. "שילמנו את חובנו לחברה", הם ליחששו איש לרעהו. "הנה, שתינו קצת יינות מהעולם, הבנו (שוב) שזה לא זה, ועכשיו נעבור ברשותכם לדבר האמיתי. בורדו."

הרבה בורדו. החלק האומנותי של הערב החל במופע אורך מרשים של אחד מהיקבים המוצלחים ביותר באזור – דוקרו בוקאיו (Ducru Beaucaillou). דוקרו אולי אינו ה"סופר סקונד" האולטימיטיבי – אני מניח שאם היו צריכים לקדם רק יקב אחד לדרגת פרמייר גרנד קרו קלאסה לא הוא היה הנבחר – אבל הוא עקבי, מדוייק ובעיקר כל כך טוב בתוצאותיו – שתמיד כייף להיפגש עמו. לעשות זאת שש פעמים בערב אחד, ועוד מבצירים כך כך מיוחדים – זו חוויה גדולה שבעתיים. Flight, כך קוראים לזה באנגלית, ואכן זו היתה אחת מהטיסות החוויתיות ביותר להן זכיתי בזמן האחרון (מה זה הזמן האחרון? נניח 40 שנה...). הדקו את החגורות, המטוס ממריא.
(הערה: החום והלחות הקשו על דרוג היין בשלב הזה. ייתכן ובתנאים אחרים התוצאות שלי היו שונות).
 
 
 11)
Ducru Beaucaillou 2001
פרי שחור, מעושן, זפת וטאר. אפל ומסתורי יותר מה-2000.
גוף בינוני-מלא, חמיצות גבוהה (בינתיים), אבל בסך הכל זהו יין מאוזן, בשל, שמציג נפח טוב ומיצוי פרי מצויין. יין נקי ומדויק, עם סיום מעט מתקתק.
דעה אישית: היין הרבה יותר קשוח מרעהו בצמד שהוגש (ה-2009. יחד עם זאת – אפשר לומר בפה מלא כי פרקר הגדול לא העריך את היין כראוי, והוא "שווה" יותר מהציון הנמוך לו הוא זכה (89), מה שהופך אותו גם כיום לקנייה מצויינת ולחוויה לאלה מאיתנו שעדיין רוצים לטעום בורדו אך לא לשלם את הסכומים המטורפים אליהם גרר בציר 2005 את השוק. חפשו היטב – היין מוצע פה ןשם למכירה במחיר של כ-70$ (!!!) מה שהופך את מחירי כמה מהיינות הישראליים, עם כל הכבוד הראוי, למגוחכים.
ציון: 91

12)
Ducru Beaucaillou 2000
העץ נוכח פחות ממודל 2001, אבל יש ריחות בולטים של ארז ולקריץ לצד המון פרי. יין מאוזן להפליא, ארוך, אלגנטי, סיום מרשים. היין פשוט לא עוזב אותך. יותר חנפן ונגיש. אין ספק שמדובר ביין טוב יותר מזה של השנה העוקבת, אבל לטעם האישי יכול להיות מקום כאן, ואלו שאוהבים את הסגנון המעט יותר "גברי" ומחוספס יבחרו את ה-2001. אני, למשל, מעדיף לשתות את ה-01 ארבע פעמים במחיר של בקבוק אחד כזה. ועדיין – זהו יין מצוין.
ציון: 93

13)
Ducru Beaucaillou 1997
"סורבה", הגדירו הבורדליסטים את היין הזה, רוצה לומר משהו שמגישים בין המנה הראשונה למנה העיקרית, שהיתה הצמד של 95-6. אחלה סורבה. פרי אדום ובאופן ברור פחות עוצמתי מהצמד הקודם, ובכלל גם משאר היינות שיבואו בהמשך. הגוון הירוק בולט למדי. יין מעודן, רך, זמין ונגיש, לא מורכב או עוצמתי במיוחד  אבל מספק את הסחורה – כלומר יין נגיש ונעים. מדהים לחשוב ששנת 1997 נמכרת במחירים של 2001, אם כי חייבים לציין שהיין הזה בדיוק ברגע הנכון לשתייה כפי שציין המארח בעת הגשת היין. למי שיש – לשתות, למי שאין – שיישאר ככה.
ציון: 87

14)
Ducru Beaucaillou 1996
Holy cow. הקריאה הזו כוונה לפרה שהגיש לנו תומר, וחבל שפריה אזל לפני ששתינו את הדבר הזה, כי בפוטנציאל היין הזה שווה מאה. מאה נקודות, כי לא חסר בו דבר למעט 11 דברים. 10 מעלות צלסיוס פחות, וקילו אחד של בשר משובח ליד. אף מורכב, גרגרי יער וקסיס מעודן, מאוד אלגנטי. מעט טבק ועיפרון, קפה – בסך הכל פרי נפלא לצד חבית משולבת שמבשמת את העסק ונותנת גוון "גברי" ורציני.
הגוף בינוני, הטאנינים רכים ומשולבים היטב, נפח טוב וסיום ארוך, אלגנטי ומענג. אני מודה שלא השארתי את היין בכוס ומיהרתי ללגום, כיוון שאת הרווח שיעניק החמצן – תגזול הטמפרטורה החמה. למישהו יש בקבוק, לשתייה "ראש בראש"? אני בפנים.
ציון: 95

15) 
Ducru Beaucaillou 1995
העץ יותר נוכח, והגוון בשרני משהו. אבל לא לטעות – זה יין מצויין שאומנם נופל מה-96 אבל עומד בזכות עצמו בשורה הראשונה של בורדו, גם אם זוכרים כי ההתלהבות הגדולה מהבציר באה על רקע ארבעת בצירי הנפל הקודמים – 1991-2-3-4. יין ארוך, מרוכז ואלגנטי אבל לא בומבסטי, עשוי בסגנון של הבית, יין שיגנוב בקלות את תשומת הלב בכל ערב בו תפתחו אותו – חוץ מהערב.
ציון: 93

16)
Ducru Beaucaillou 1989
האף טיפה מזייף, לא מדויק. מינרלי יותר מכולם – ה"אף בורדו" קופץ החוצה אבל הפרי עדיין רענן ואפילו טרי, רק שמשהו מעט לא הרמוני בפה. מעט. כאן, הגיל ניכר יותר – הוא רך יחסית, מציג טעמים שלישוניים של טחב ועור, מתבגר, אבל הוא עדיין מביא כבוד רב לשאטו.
ציון: 88
 
מבחינתי, אפשר היה לסגור את הערב וללכת הביתה, ואם המארח המקסים היה מתעקש הייתי חוזר למחרת כדי להשלים את המלאכה. אבל איש לא שאל אותי. בפינה חיכו שני דקנטרים, מלאים ביינות מ-ה-מ-מ-י-ם, חכו לסוף כדי לקרוא, אבל כדי להגיע אליהם היינו חייבים לצלוח עוד אי אילו משוכות בדרך. השעה התאחרה, הלחות העיקה, הטלפון רטט – "יש לך פגישה איתי בשבע וחצי בבוקר", הגיע מסר מחבר. לא נשברתי. פתחתי כפתור במכנס, התפללתי שהכמות המדודה שאנחנו שותים מכל כוס לא תשפיע על יכולתי לנהוג, והמשכתי.
אגב, רגע לפני שהנעתי את האוטו, בדקתי מה אומר הינשוף הפרטי שלי, אחד קטן שיש לי בכיס קבוע לימי שתיית יין. תקין. אמנם שתיתי כבקבוק ושליש, אבל זה נמשך לאורך שש שעות, כך שכנראה חלק מהאלכוהול מצא את דרכו לביוב הרבה לפני שהמפתח מצא את דרכו לסוויץ'. שיהיה ככה.

17) 
Lagrange 1988 en magnum
ריחות קצת חלוטים, זפת, ירוק, חסר פרי.
על החך הפרי רך למדי והטאנינים נוקשים מדי, בעיקר בסיום. בקיצור – לא מאוזן. היום ייננים כבר יודעים להתגבר על שנים כאלה, אבל אז זה היה בוודאי terrific effort. היום חצי מהמגנום בכלל לא נמזג, והחצי השני כמעט ולא נלגם. חבל.
18) 
Leoville barton 1985
שנה חמה (במונחים של טרום ההתחממות הגלובלית) יצרה פרי בשל וחם, בסטנדרטים של בורדו (של אז) כמובן. הפרי מצויין, נוכח, בשל ורענן. החבית מורגשת ברקע היטב – מתבלת ולא משתלטת. אף מרתק, והפה לא נופל ממנו: גוף בינוני, מתיקות מדומה, חמיצות טובה, צעיר ורענן להפליא, מאוזן ומהנה. יין מספק ועדיין עם עתיד שתייה יפה בהחלט.
ציון: 92

19) 
Lynch bages 1982
יין בן יום. מרוכז, עשיר, מתקתק ודחוס ביחס לשני הקודמים. קברנה נהדר, עם ריחות אופיניים ליין בן עשר, לא יותר. הפה מעט רך מדי, חסר טיפה נפח. יין מצויין שקשה להאמין שהוא כבר על סף שנתו ה-25. מרשים ביותר.
ציון: 95.
20) 
Latour 1986
אף נהדר – הפה לא נותן כמעט דבר. אחרי 4 שעות דקנטר. בגדול, היין הוא "לא ממש זה". על החך מורגשים תיבול וקפה, אך קליית החבית חזקה מדי על הפרי. בתנאים הללו קשה להעריך את היין – חם מדי, מאוחר מדי, מטושטש מדי. בגדול – לא שווה את הכסף ואת ההילה. לא בשנה הזו. קורה.
ציון: אין
21) 
Margaux 1986
אז מה אפשר לתרץ אחרי התרוץ הקודם? אותה שעה, אותו חום, אותו טישטוש..... אז התרוץ הוא כי "כשזה טוב – זה טוב".
פרי שחור ואדום עם מנטה חיננית, לא מעיקה. אף מורכב ומושך, שכבות של ריח וטעם, רעננות וצעירות מרשימה, אלגנטיות בוהקת, סיום ארוך ומדהים במורכבותו ובחיוניותו. יין שלם. כבר לא רשמתי את הריחות, ובאמת לא חשוב אם זה היה פרי שחור משחור או שחור מקסיס, אבל זה היה הרבה יותר מפרי וחבית – זה היה ריקוד מדהים של טרואר, פרי מעולה ויינן מאופק. כאן אני אפילו לא שואל למי יש בקבוק כזה. ציון מאה? ביום אחר אולי כן.
ציון: 98
 
תם ונשלם. היה עוד יין קינוח משובח אבל אני כבר זחלתי במעלה הרחוב, הביתה. הכל יחסי, לחש לי הדוד אלברט. החוויה גדולה מהחיים, אבל היא היתה בקלות מתעצמת אם היינו שותים את היינות הללו בפעמיים. אתם יודעים מה? הבורדליסטים צדקו הפעם. כמעט כל מה שהוגש מחוץ לאזור היה פארש, ואני לא מדבר על השמפניות, שם אני משוחד. לפעמים Less is More, אבל אין בכך כדי לשרוט אפילו את ההנאה מהערב. בפעם הבאה בבורגון הבנויה? לא עם החברה הללו, ולמען האמת גם לא תמיד צריך. העילית של בורדו היא בהחלט מהליגה של "הכי טוב שיש".

 

לייבסיטי - בניית אתרים