אפריל 2008
טעם ורשם: רן שפירא

אני מתחיל להתרגל לקצב המהיר והחצי-ספונטני של ההתאגדויות הבילתי חוקיות בעליל האלו. מישהו מהחבורה מקבל עקצוצים (לדעתי מאיזור הכליות), ושולח SMS המכיל הנחיות לגבי מפגש חשאי, עם נושא, מקום ושעה. זהו. משם כל העניין זז בקצב מסחרר. תוך 3-4 סבבי מסרונים (ולשמחת המפעילים הסלולרים) העסק נחתם ויוצא לדרך.
6 שעות אחרי, המאבטח המקומי נדרך עקב מקבץ דמויות חשודות הסוגרות מרחק אליו בתאום מדאיג, כאשר כולן נושאות מה שנראה כבקבוקי מולוטוב... אח,... אם רק המוסד היה פועל בכזו יעילות היינו נראים לגמרי אחרת.
השילוב של חיבה לבשר איכותי, קירבת מגורים, שרות טוב, ומחירים סבירים מביאים אותנו בקביעות לפורטרהאוס (aka מסעדת הבית). החבר'ה במקום כבר מכירים אותנו, ואת שגעונותינו. עם הגרביים, הבלאגן, הרעש, השמפניירות וכמויות כוסות המכסות כל פיסת שולחן חשופה. אבל אנחנו באים הרבה, משאירים טיפ יפה, ומכבדים מכל היינות את הגרילמן/מנהל משמרת/בעלים. ותמיד נעים לראות חבורה עליזה במרכז המסעדה. זה טוב לביזנס.
המקום סוקר בעבר ע"י אלדד ואחרים, אז פרט למשפט או שניים אתמקד ביינות. עדיין אין אף מנה שתגרום לצמחוני להכנס למסעדה. ואלו ידידיי, הבשורות הכי חשובות לחובבי הבשר. כאן, העסק מתחיל ונגמר בבשר (בעיקר בקר, אבל טלאים הולכים ולוקחים נתח בתפריט – כמו שאנחנו לוקחים נתח מהם). בשר איכותי, מיושן כהלכה ועשוי בלי הרבה משחקים של רטבים מתחכמים. פעם בחודש אני שם, ואין לי כוונה לשנות הרגל זה.
משעשע כי למרות שהבשר דורש יינות עוצמתיים, והיה טבעי שיובאו יינות מתאימים - כולם מעדיפים להביא יינות :קלאסיים" מפחד תגובת האחרים, ואינם מעיזים להביא את הבחירה הטבעית – יינות עולם חדש.  

        

  אני גאה לאמר כי זו הפעם השנייה בתוך 10 ימים שללא ארוע וללא משכנתא נפתחה שמפניה כאפריטיף מבעבע. איזה כיף. ניחשתם נכון, בוטיק דה שמפן אחראי למה שיכול להפוך להרגל מגונה.

עד לא מזמן לא החזקתי שמפניות במקררי היין שלי, למרות דרישת אשתי נהגתי לאמר "אין מבחר בארץ, וגם כשיש, הן לא משהוא, וחוץ מזה המחיר גבוה מידי" (ואצתי להסתיר קבלות של חשבוניות בורדו וקטלוג תומר גל.).

כאשר יצאתי הפעם למפגש, ניסיתי לחמוק החוצה עם השמפניה ונתפשתי על חם. "אז יש לנו שמפניות ??" נזרקה שאלה לחלל כאשר גבה של אשתי עדיין מופנה אלי. אבל וחפוי ראש, מלמלתי "אנחנו רק בודקים, ורק טועמים, וזה חדש, והמחירים ירדו". אשתי ליכסנה מבט ואמרה "יופי, אני אוהבת שמפניות. אז אפשר עכשיו בעצם לשתות שמפניות כל הזמן". החלפתי צבעים וניסיתי למצוא טיעוני נגד. חשבתי לעצמי שהסיפור הזה יכול לפגום משמעותית ברכישותיי האחרות. " נראה מה אפשר לארגן", מלמלתי וחמקתי החוצה.

הייתי צריך זמן לארגן מחשבות. בדרך דמיינתי את עצמי חובט באלדד לוי עם איזה בקבוק special club עב זכוכית, ואז נראה אותו מנסה לנחש את המגדל על התווית !

ה- N.V.  Brut Blanc de Blancs D'Aÿ של Gaston Chiquet, היתה מצויינת בסוף שבוע, והנה הפעם Cuis 1 er Cru Brut, N. V של Pierre Gimonnet . אף מקסים של אגס ותפוח מרענן, וברקע מבצבצים מינרלים. לא מאד מורכב, אבל מענג ומרענן. בפה לימוניות ומינרליות. המון בועות וקצף. סיומת בינונית עם טיפה בצקיות בקצוות. כיף של יין אמצע דרך. כרגע, איני מדרג את השמפניות מאותה סיבה שאיני מדרג בורגון אדום – אני לא מרגיש שיש לי מספיק מיילים (או במקרה זה ליטרים) לצורך מתן ציון. עם הזמן.  

היינות הלכו לא רע עם מקבץ ראשונות שהחביבות עלינו הן קבבוני הטלה הכל כך מוצלחים של המקום. המנות הקבועות שלנו שלנו היו ונשארו נתחי פריים ריב זוגיים במידת עשייה מידיום-רייר. פלפל גרוס טריף מלח ים אטלנטי באדיבות יוסי השף, וזהו.

 

Chateau Batailly 2001 – אחד מהיצרנים בבורדו בכלל ובפויאק בפרט שאני מחשיב כ"מציאה"  ובהחלט under-rated  ביחס למחירו (אם כי גם מחירו עלה באופן מעצבן), הוא מאד מתאים כיין לליווי נתחי בשר. היין מצליח יותר בשנים חמות, אחרת הוא מעט עשבוני. בשנת 2001 הוא היה צריך להיות טוב ושמן יותר. למרות זאת, ולמרות חוסר מורכבותו היחסי, הוא יין מצויין ללווי נתחי בשר. היין היה אלגנטי באופן מפתיע, עולם ישן קלאסי, פירות אדומים, קופסת סיגרים ומינרליות קלה. קליפת תפוז ברקע. בפה העסק עדיין מוצלח אבל פחות. גוף בינוני, מעט רזה, אלגנטי ועם מרירות קלה (נראה לי שמישהוא לקח את הגבעולים לסחיטה אחת מיותרת), תיבול מעניין. חמיצות יפה. 89+.
La Rioja Alta, 904, 1995. – הנה דוגמא ליצרן ספרדי קלאסי שבאופן קבוע אינו מוערך ע"י פרקר מיודענו, ובכל זאת מככב ברשימות ה- most wanted של החבורה. צבע רובי, פירות אדומים רעננים באף, עור, בתווך מעט אדמתיות אבל לא מאד מורכב. קשה למקום את היין לפי האף. הפה הוא תענוג. textbook ריוחה, עם חמיצות שמוצאים רק (בהכללה!) באיטליה וספרדי מסורתי . עם חמוציות (הפרי) וחמיצות מודגשת. יש הבטחה מעט לא ממושת ביין הזה, שכן הטאנינים רכים ביותר באופן מפתיע. ה – 95 אמור להיות יותר מלא, ולאור הכרות עם היין מבצירים אחרים, היין מרגיש כאילו הפה התבגר בטרם עת. לדעתי זה הבקבוק הספציפי הזה. עדיין היין נותן יופי של תמורה. 92.
ובמעבר חד למשהוא לגמרי אחר. Cote Rotie של איב קויירון 1999. האף נותן פירות בשלים עם סיגליות (in your face), עשן, ומסגיר דיי בקלות (רוב הנוכחים ניחשו שמדובר בסירה המיוצר בעולם הישן – קרי עמק הרון הצפוני). יחד עם זאת העשייה מודרנית באופן ברור. בפה העסק פחות מוצלח עם משהו מגושם שלא מאזן את הרכיבים (עודף עץ?), חמיצות דווקא בסדר. יש חספוס ביין שלא מסתדר עם רכות הטאנינים. מוכן לשתייה, ולשתות ב- 5 שנים הקרובות. 90.
לסיום Chateau Ormes De Pez שנת 2000. מיודענו האהוב מסיינט אסטף שתמיד נותן good performance ותמורה טובה לכסף. זיהוי היין כבורדו דיי קל. יש "ירוק" באף שבהתחלה הקשה על הזיהוי מכיוון שהחום מורגש בעוצמות הפרי, אבל זה ירוק של "ארז" או "אורן" , אולי אפילו מנטה, ולא של פרי לא בשל. לפיכך גדה ימנית נפסלת ומשאירה את סיינט אסטף. המבנה מוצק ומאוזן, עם איזון מרשים בין כל הרכיבים. יין לא מורכב, אבל איזון הרכיבים גורם להנאה רבה. עם הזמן מתפתח והוא מעט מבושם, עם חמיצות שמשתחררת אט אט בכוס. 90+.

 

לייבסיטי - בניית אתרים