אני גאה לאמר כי זו הפעם השנייה בתוך 10 ימים שללא ארוע וללא משכנתא נפתחה שמפניה כאפריטיף מבעבע. איזה כיף. ניחשתם נכון, בוטיק דה שמפן אחראי למה שיכול להפוך להרגל מגונה.

עד לא מזמן לא החזקתי שמפניות במקררי היין שלי, למרות דרישת אשתי נהגתי לאמר "אין מבחר בארץ, וגם כשיש, הן לא משהוא, וחוץ מזה המחיר גבוה מידי" (ואצתי להסתיר קבלות של חשבוניות בורדו וקטלוג תומר גל.).

כאשר יצאתי הפעם למפגש, ניסיתי לחמוק החוצה עם השמפניה ונתפשתי על חם. "אז יש לנו שמפניות ??" נזרקה שאלה לחלל כאשר גבה של אשתי עדיין מופנה אלי. אבל וחפוי ראש, מלמלתי "אנחנו רק בודקים, ורק טועמים, וזה חדש, והמחירים ירדו". אשתי ליכסנה מבט ואמרה "יופי, אני אוהבת שמפניות. אז אפשר עכשיו בעצם לשתות שמפניות כל הזמן". החלפתי צבעים וניסיתי למצוא טיעוני נגד. חשבתי לעצמי שהסיפור הזה יכול לפגום משמעותית ברכישותיי האחרות. " נראה מה אפשר לארגן", מלמלתי וחמקתי החוצה.

הייתי צריך זמן לארגן מחשבות. בדרך דמיינתי את עצמי חובט באלדד לוי עם איזה בקבוק special club עב זכוכית, ואז נראה אותו מנסה לנחש את המגדל על התווית !

ה- N.V.  Brut Blanc de Blancs D'Aÿ של Gaston Chiquet, היתה מצויינת בסוף שבוע, והנה הפעם Cuis 1 er Cru Brut, N. V של Pierre Gimonnet . אף מקסים של אגס ותפוח מרענן, וברקע מבצבצים מינרלים. לא מאד מורכב, אבל מענג ומרענן. בפה לימוניות ומינרליות. המון בועות וקצף. סיומת בינונית עם טיפה בצקיות בקצוות. כיף של יין אמצע דרך. כרגע, איני מדרג את השמפניות מאותה סיבה שאיני מדרג בורגון אדום – אני לא מרגיש שיש לי מספיק מיילים (או במקרה זה ליטרים) לצורך מתן ציון. עם הזמן.  

היינות הלכו לא רע עם מקבץ ראשונות שהחביבות עלינו הן קבבוני הטלה הכל כך מוצלחים של המקום. המנות הקבועות שלנו שלנו היו ונשארו נתחי פריים ריב זוגיים במידת עשייה מידיום-רייר. פלפל גרוס טריף מלח ים אטלנטי באדיבות יוסי השף, וזהו.