דף הבית >> פסח כשר ושמח.
 



 רן שפירא
מאי 2008
 

שטף של ארועים כזה, איני זוכר. כנראה סיפור יציאת מצריים וכל ההתעסקות במכות, נדל"ן מסחרי בדמות פירמידות, הליכה במדבר וניסים, יצרו גם השראה וגם צמאון לא קטן אצל ידידי לוגמי היין.
אני לא יודע אם יצאתי מעבדות לחרות או מחרות לעבדות, אבל לתעד ארועים ולשתות כמויות יין זו בהחלט משימה לא קלה.
להלן היינות ורשמים כלליים מהיינות.
 
ACT I -
Tokaji 6 Put 1993 Hungaricum, Vinarium – טוקאי עלום שם מבחינתי. כמתחייב מכמות הפוטוניוס, היה בן זוג מצויין לפואה גרא שהכנתי. ליין מתיקות מאד גבוהה אבל מעט חסרת רב מימדיות שיש ב Royal Tokaji למשל באותו דרוג. 90+.
 
מנת לברק צרוב, עם נגיעות טימין על מצע רטטוי.
2000 Jadot Corton Charlemagne – נו. אני צריך שמישהו יסביר לי מה אני לא רואה. היצרן נחשב יצרן טוב מאד. יש לו פורטפוליו מדהים של חלקות. יינותיו נמכרים בכל מקום בעולם במחירים גבוהים.
מישהוא מוכן להסביר לי למה יש כל כך הרבה עץ ביינות שלו, ואיך היצרן הגיע לאן שהוא הגיע עם עשייה כזו ? מה אני מחמיץ כאן ?
שלא תבינו נכון, יש ביין עומק, המון פרי תפוחי נהדר, מעט ל'יצי, יופי של חמיצות, ומורכבות. מאד מסוגנן. אבל למה צריך את כל כמויות העץ האלו ? גם אם היין יכול ל"סחוב" את כמות העץ הזו. 91.
 
סינטה צרובה ("נסגרה" במחבת, והועלתה באש א-לה-פלמבה, והוכנסה לתנור להגעה למידת עשייה מתאימה), עם נגיעת שומן אווז מותך, ברוטב יין אדום מצומצם בטרוף, פירה בטטה, ואספרגוס אל-דנטה.
את המנה ליוו שני (על הנייר) בקבוקים.
הראשון קורקי (למה זה תמיד פוגע ביינות הטובים) 1982 Chateau Pichon-Longueville-Baron. מזל שהשני היה מצויין .
Chateau Ducru-Beaucaillou 1986.
כל פעם שאני שותה את היין הזה אני חוזר ונזכר מדוע היין הזה מייצג כל כך הרבה מבחינתי בבורדו. הוא גם בדיוק מה שלמדתי לצפות מסיינט ג'וליין טוב (איזון מושלם בין רכיבים), מבורדו טוב (אורך חיים, ארומות של יין מבוגר ובוקה רציני, עם חמיצות וטאנינים בפה), מהבציר הזה (חום , אבל עם מבנה ועוצמה). איזה יופי.
איזון איזון איזון. מה שנשאר מפרי שחור, מינרליות קלה ואדמה, עולם ישן במיטבו. מאד אלגנטי. מרגיש צעיר(!) אבל את זה אני משייך לבקבוק הזה. 93-94.
 
את פלטת הגבינות - גריאייר רזרב, אפצלר, בושה, רוג'ט, סטילטון ועוד כמה ברי/עיזים/מרלו מקומיות ליוו זוג יינות שלא הלהיבו את האנשים למרות שכולם רכשו אותם לפני מספר שנים.
וזו דוגמא לנטישת החברים את העולם הגדול והתמקדות בתופעת ה"בורגון לבן בורדו אדום" – קרי, הצמדות לסחורה הטובה והמוכחת ממקומות מסורתיים ולא משנה עד כמה היין יכול להיות טוב ממקומות אחרים. אשמח לשמוע את דעתכם.
Chapoutier, Terra D'or  2000 מול ה- 1998. ה- 98 הרגיש הצעיר מבין השניים, פטל שחור מתוק, שזיפים ואוכמניות, טאנינים מתוקים ועץ משולב מצויין. בין היינות דמיון גדול, כאשר תיבולים שונים ועוצמות פרי מבדילים בין השניים. ה- 98 יותר מאוזן. ה- 2000 יותר עוצמתי. 90-91 ה- 2000. 91-92 ה- 1998. שניהם מוכנים לשתייה.
 
הקינוח היה בדמות סוטרן מיקב לא ידוע Chateau de Veyres משנת 2001. מה ששוב מראה ששנה חשובה יותר מהיצרן. יופי של שילוב בין מתיקות לא יותר מידי גבוהה לחמיצות סבירה. לא מורכב, וחביב מאד בלי להפקיר סכומים גבוהים על הליבלים הגבוהים. 88.
 
ACT II
כתית. צהריים. חם בחוץ. קריר בפנים.
בניגוד למחירי האלפיון של הערב (ולשירות הבעייתי), בצהריים זו בין העסקאות הכי טובות שאפשר למצוא. שירות מושלם, מחיר מדהים (130 ללא קינוחים ותוספות כגון מים וחליצה, או ארוחת טעימות שווה ב 180).
המנות ברובן מענגות, מאד יפות ויזואליות ומקוריות, וברמה הגבוהה ביותר. אה כן .. וגם מאד טעימות.
בראשונות – מנות הסביצ'ה, קלמרי, ושקדי העגל מנות נפלאות, נתחי הפילה פחות מוצלחת.
בעיקריות – ראגו שוק אווז ולחי העגל היו מעולות, הדניס בגריל פחות מוצלחת, וריזוטו ניתחי פילה עגל לא משהוא.
הגבינות שלא רצינו ... הגיעו בכל זאת בברכת הבית (גבינות משק קורנמל, מיושנות! לשם שינוי). מכיוון שלא רצינו, אז לקח לחבורה רק 1:40 דקות להשלים חיסול הצלחת במקום פחות מדקה.
כאיש שלא חובב קינוחים, הם היו מאד טעימים. קומבינציית השוקולד היתה עדינה וקרם האגוזים אלוהי. קינוח הקרם ברולה ושוקולד לבן היה סביר בלבד, והקלפוטי דובדנים מוצלח מאד.
 
כפתיח מושלם הוגשה שמפניה צוננת בטמפרטורה מושלמת ושמתחרה מבחינתי על תואר השמפניה הטובה בארץ – Pierre Gimonnet, Vintage 1999 Special Club. איזו מורכבות, איזה איזון, הטוב מכל העולמות נמסך אל תוך השמפניה הזו. התפוחים הבשלים, הבצק והמינרליות, בשכבות מתחלפות ובעומק אין קץ. נפלא. בפה ... לא פחות מענגת. פצפוצי שמפניה עם אורך, לימוני תפוחי המתעבים עם אשכולית ההופכת בתורה ללחם טרי. לונה פארק בבקבוק. איך אף אחד לא גילה את הדבר הזה ...
 
המשכנו עם פלייט של ריזלינגים אוסטרים 2006 מהווכאו –
 Prager Wachstum Bodenstein Riesling Smaragd מול המתמודד בפינה השניה
 Jamek Ried Klaus Riesling Smaragd. אף דיי דומה באופן מפתיע. של האחרון מעט פחות נגיש, אבל בפה הרבה יותר טעים. שניהם טובים, שניהם הרגישו ממקום "חם". הבעיה שלי עם האוסטרים וגם עם אלה שנחשבים ליגה לאומית, היא אחוז האלכוהול – 14.5%. זה פשוט יותר מידי כדי לפתוח אותם כאפריטיף קליל ביום קיץ חם. או שאולי התרגלנו שיין ריזלינג טעים יכול (וצריך?) להיות עם 6% ולא 14%. 90 ו- 91+ בהתאמה.
 
1997, Angelini, Brunello Di Montalcino, Vigna Spuntali – היין הגבוה של אנג'ליני. ברשימת 5 הברונלואים הטובים של 97 של ויין ספקטיטור. נו אז מה ? כולם יודעים שברונלו הוא out פיימונטה זה in. אנשים הפסיקו לקנות ולשתות ברונלואים ממגוון סיבות. מחיר אבסלוטי, תמורה למחיר, חספוס / חוסר פרי, ואם יש זה על חשבון אלגנטיות ואורך חיים. אני יודע שאני הפסקתי לקנות. אז הנה שריד מהתקופה שבה ה- 97-ים היו להיט ב- enotaca   בטוסקנה. וגם אצלי.
בואו נתחיל מהסוף. מבחינתי זה הברונלו הטוב ששתיתי עד היום. היו לי 4 שהבאתי משם. נשאר לי עוד אחד. וכל פעם אני מגלה את היין הזה מהתחלה. הוא לא ברונלו מסורתי, אבל גם לא מודרני. יש בו המון פרי אדום, אבל גם ליקריץ ותבלון לא אופייני, יש בו חמוציות, ושכבות קפה ושוקולד מריר שצפות ועולות, ואז לוקחים לגימה והיין לוקח אותך למקומות בו ברונלו לא נמצא בדרך כלל. איזה פה. טאנינים מורגשים אך לא נושכים, העוטפים את החך כקטיפה, המון פרי, ואז החמיצות מתגלית ולא באופן חותך אלא נמהלת באופן מענג.
95. אולי יותר. אני מתקשה לתת לברונלו 96. ניתן לשתות עכשיו (פתיחה של שעתיים לפחות), או בעשור וחצי הקרובים. 

 
 
ACT III
היות וחיים שרגא ידידי כבר פרסם באתרו
(
http://2grandcru.blogspot.com) את הארוע, אציין רק כי לחגית ונועם מסורת של ארגון ספונטני של ארועי יין, ותמיד הכנת הרוסטביף גונבת את ההצגה. וגם הפעם היתה המנה המוצלחת מבין הדמפלינג, וצלעות הטלה.
ליינות –
 
1995 Zind Humbrecht, Rangen Clos Saint Urbain, Pinot Gris – מר חיים שרגא בצעד אמיץ למדי הביא עוד (ושוב) דרקון מנייר. לאחר ההתמכרות לריזלינגים מהצד הנכון של המפה (יסלחו לי מספר האקזמפלרים אשר כן נותנים תמורה לאגרה), קשה לעבור לאלזס. אז מגוורץ כבר למדנו שהאף נפלא, והפה בדרך כלל אינו עומד ברמת ההבטחה של האף, אבל בסך הכל אין טענות.
עם הפינו גרי יש לי פחות סימפטיה, ועוד פחות מכך ציפייה שיענג אותי. המרירות וחוסר החומציות + אורך מבאס לא מאחרים לבוא. גם אצל ZIND . ולא אכפת לי שפרקר מת על היין ומנקד אותו מאד גבוה. האף סיפק עניין עם שילוב של מינרליות טרופית, אבל הפה כרגיל צינן ההתלהבות. היין בירידה, 89.
והאמת היא שאני דיי ויתרתי על הזן.
 
1992 Ducru Beaucaillou אף חביב אם כי מעט שטוח של בורדו עולם ישן, תיבול ירקרק ודובדבנים אדומים. בפה העסק לא עבד. פרי אדום, עם אמצע חלול לגמרי, חמיצות ללא תמיכת פרי מספקת. לשתייה מיידית אם בכלל.
 
1990 Chateau Figeac – השאטו הזה מבחינתי הוא המלכודת מהזן הגרוע ביותר. הוא מלכודת קלאסית. לא רק למתחילים. מצד אחד ועל פי הדרוג הוא ב- 5 הכי טובים של סיינט אמיליון. אז לקוני הלייבלים הוא מרגיש כמו קנייה בטוחה. אבל הוא הופך להיות באמת מסוכן בזה שמידיי פעם ובניגוד ללייבלים אחרים ריקים מתוכן (במרגו יש לא מעט), פיג'אק מנפק מידי פעם יינות נפלאים ובזה הוא מלכודת אמיתית ומעצבנת (מאד דומה למוטון מבחינה זו). 96 היא דוגמא קלאסית (גם אני נפלתי בה).
הצבע הסגיר כי ליין יש כבר 10-15 שנים בבקבוק. באף ארומות שגורמות לך להרהר. אף מורכב ואלגנטי. האורומות מסגירות כי מדובר בשנה חמה. מעבר לפירות השחורים שדווקא הורגשו, יש לא מעט ניואנסים ירוקים טרואריים. בפה היין מרגיש בסוף חלון השתייה. עוד שנתיים שלוש לכל היותר.90-91.
 
2000 Chateau Lynch Moussas – יצרן חביב המצליח לספק יינות בעלי עניין רק בשנים הטובות, אחרת היינות דלילים משהוא. זה אף פעם לא יהיה יין גדול, אבל האף אקספרסיבי, מלא בפירות אדומים חמוצים, עור, שזיפים ונגיעות עץ. לא מעט פרי בדרך מעט מגושמת ומעט חד מימדית. בכל זאת, עם פה שמספק את הסחורה עם אורך, משקל ושילוב טוב של פרי ועץ מתקבל יין נהדר לליווי סטייק טוב. 90-91.
 
1998 Chateau Canon-La-Gaffeliere – אני מודה שאני מעט משוחד לגבי היצרן. אני עקרונית לא אוהב את יינות סיינט אמיליון (בהכללה). אני לא נהנה מהירקרקות הטרוארית, מהגוף הבינוני וחסר הפרי הבשל בכל שנה שאינה שנת "חום", ולא אוהב את הררי הזבל שיש באזור הענק הזה עם לייבלים מפוארים ומחיר בשמיים, אבל בלי התמורה. אבל הבעלים הוא גרמני ... והעשייה היא שילוב יפה של מיצוי פרי מבלי להגזים כמו שכנו ב Pavie, ושיטות מסורתיות. ומרגישים את זה ביין.
כמעט אטום בצבעו, המון פרי שחור עסיסי, דומדמניות וקפה. על גבול האלגנטי למרות מיצוי הפרי. בפה תואם, עם המון סקסיות, טאנינים בשלים, מתיקות קלה אבל מבלי להרגיש חוסר בחומציות מאזנת. בתחילת חלון השתייה. יחזיק בשיא בקלות עשור. 93+.
  
חפשתי איזה שהוא פתיח כדי להסביר איך לאחר 3 ארועי יין בתוך שבוע יש כח (וזמן) לעוד ארוע. 
האמת היא שלא תמיד צריך תירוץ, פרט להדוניזם, ולרצון לפגוש חברים על אוכל טוב ושיהיה גם קצת יין ליד.
אז הסיבה הרשמית היתה יומהולדת של הבן שיחול בעוד 10 ימים. נו. שיהיה במזל. ואיני מוצא תירוץ אחר מוצלח יותר מזה. האיש השקיע בקניית חומרי גלם איכותיים, בזמן יקר, טרח עמד והכין, והוסיף על כך גם ארגון היין, ההתאמה , הבחירה והסידור.
בלו"ז צפוף, אורגנה ארוחה למופת, שלל יינות נפתחו (כמה ע"י המארח). כל היינות היו טובים ומהנים.
"מה צריך יותר בן אדם ..." שר בומבה צור ב"כנר על הגג".
זה מזכיר לי, כי בזמן האחרון במסעדות כשרואים אותנו (חבורה רעשנית למדי עם כל הבקבוקים וההמולה), לוגמים שמפניה , אנשים עדיין מקשרים את השמפניה עם חגיגה או ארוע. ומכיוון שלא נראה מכנה משותף, לפעמים אנשים מרהיבים עוז ושואלים מה אנחנו חוגגים, וכיף לענות כי "אין כל ארוע ...". 
 
לעסק ויקטור.
ההתחלה היתה קלאסית. תותים ושמפניה. למרימי הגבה לגבי התותים, אוסיף ואומר שהגיעו משדה של משפחת אחד האורחים. תותים של פעם, עם המתיקות הטבעית ועדיין עם חמיצות ללא סיומת של DDT ...
 
השמפניה שהוגשה היתה נפלאה ומאד מאוזנת.
Charles Heidieck, Blanc de Blancs, Millesime 1995 Vintage – יש כבוד.
זהוב קל, אף מבושם של פריחה לבנה, אין סוף אגוזים ומקדמיה, ומעט לחם. אף מורכב, שהתפתח מקסים לאחר 15-20 דקות. בפה איזון מרשים, עשיר מאד, המון בועות קטנטנות המתפצפצות בפה בשילוב לחם/לימוניות מקסים. פשוט שמפניה טעימה.
 
בשלב זה הוגשה מנה נהדרת של נתחי חזה אווז חרוך בדבש תמרים (סילאן), על גבי סלט חסה וצנוניות, תמרים לחים, ופקורינו שהוסיף עוד שכבת טעם. מנה טיפה מתקתקה. היין ללא ספק היה נהדר, אבל לדעתי פחות התאים למנה שדרשה עוצמות מתיקות גבוהות יותר מאלו שהיו ביין. עם זאת אני יכול להבין כיצד המארח לא יכל לאמר לא ליין. המנה עצמה היתה פנטסטית.
Joh. Jos. Prum, Wehlener Sonnenuhr Auslese 1994 . מעט חבל לי שלא חיכו עם היין הזה עוד כמה שנים. אני מאד סקרן לדעת כיצד יתפתח. אף מאד מינרלי צפחתי כהה, כמעט בזלתי, מפוקס ומהוקצע. היין עדיין בנק' בה הפרי העדין שנשאר (אפרסק לבן) מפנה מקומו לפטרוליות. בפה נפלא. ארוך, מתיקות מתונה, עם חמיצות מענגת ועסיסית, וטיפה הסתיים מהר מידי.הפה היה מעט פחות טוב מאף. 94.
 
הגיע תורה של מנת הביניים בדמות מגוון פטריות מוקפצות, ירקות שורש, פורצ'יני ותבלינים מעניינים (שילוב של מזרח ואירופה). את המנה ליווה נציג בורגון היחידי של הערב.
Bonneau du Martray, Corton-Charlemagne 1994. שלושה דברים ...
  1. כיף לשתות בורגון לבן רציני מיצרן רציני.
  2. לא כל בורגון לבן רציני מגיע לגדולה.
  3. לחשוב שקורטון שרלמן של היצרן הזה יעמיד את היין החלש של הערב ... 
    זה גם מבאס (כי ציפינו ליותר) וגם מעלה חיוך (כי זה אומר שהמארח העמיד line up מרשים).
הגיל נראה בצבע של היין, אף פטרייתי מעט קל(התאמה מדהימה למנה), ג'ינג'ר ומינרליות-סרחונית, אבל העץ שעטף את כל העסק הזה ושקיווינו שילך והתפוגג, לצערנו הלך וסגר על הארומות המעטות יחסית של הפרי עם הזמן. בפה היה הפוך. בהתחלה ההנשכניות של היין הציקה, למרות שהעץ כבר היה משולב בפרי ורך יחסית, ועם הזמן הפה ה"סתדר" והחמיצות יצאה, והפה הפך להיות פה בורגון לאוכל.
עדיין עם הרבה עץ. 88-89?
 
עברנו לאדומים ולמנה קלאסית של שוק טלה עם עשבי תיבול בתנור, ותפוחי אדמה. מנה טעימה וקלאסית בלי התחכמויות מיותרות. איזה כיף.
המארח כשומר מסורת התאמת היין לאוכל, התאים (וגם הטעים אותנו) בזוג יינות מעמק הרון (הצפוני).
 
1994 Rene Rostaing, Cote Rotie La Landonne היה יין גברי , עם בשר, דובדבנים אדומים מעט חמוצים, מפולפל וריחני. בפה היין אלגנטי עם חמיצות יפה, גוף בינוני-מלא. אמצע מחוספס, טאנינים רכים. לשתייה עכשיו או בשנים הקרובות (3-4 מקסימום). 91-92.
 
המתחרה שלו ל- flight היה ה- P. Jaboulet Aine, Hermitage La Chapalle  1995. לאור ניסיון העבר עם היין ה"לא זז" הזה, נפתח הבקבוק ב- 11 בבוקר ונטעם מספר פעמים עד שנפקק באזור שעה 6 בערב. כשנשתה בשעה 23:00 הוא עוד התפתח בכוס.
אדום כהה אטום, באף הפטל השחור מאד דומיננטי, סיגליות , סירחוני, ובשר נא. בפה חייב אוכל (ומזל שהיה), ארוך והדוניסטי. אבל ממש. אין כאן רכות , עגלגלות, או אלגנטיות. היין מזכיר לי את הפרסומת של נייקי " No games, just sport ". זה היין. כולם אהבו. 94. לא לגעת ב- 5 שנים הקרובות.
 
עם הגבינות (אני מתנצל שאיני זוכר אלו ) הוגש
1994 Artadi, El Pison. אף מעניין ומורכב אבל ללא איפיון טרוארי המצביע על מקורו. מרוכז, וממוקד, פירות שחורים, עשן ותיבלון יפה. מאד מרשים.
אבל האף יכל באמת להגיע מכל מקום בעולם. הפה לעומת זאת, היה כהרגלו ביינות ארטדי הגדולים פשוט מהמם. ארוך ו"מצומצם", עם שילוב של פרי וחבית באופן מושלם, חמיצות אין קץ. מודרני ונהדר.
92-93.
 
המתחרה למנת הערב היה הקינוח – סמי-פרדו קרם ברולה ג'ינג'ר, עם משמש אוזבקי (זו לא טעות) מיובש בשמש. מנה נפלאה.
יין הקינוח היה1997 Chateau Suduiraut שהיה טיפה פחות מדהים מבעבר, ובהחלט ניתן להפנות אצבע לכיוון מנת הקינוח שגם היתה טעימה בטרוף, וגם מאד קרה והשפיעה על הטעם.
זהב עמוק בצבעו, כאשר האף אלגנטי מאד ומשלב פרחוניות מבושמת בדבש. בפה העסק גם כן מצויין עם איזון יפה מאד ואורך. מתוק אבל לא יותר מידי. 92.
 
זהו. אני לא יודע איך שרדתי את הפסח הזה עם כל האלכוהול והאוכל הזה.

 

לייבסיטי - בניית אתרים