סיפור קצרצר מהגמרא, שמקפל בתוכו רעיונות יפים, ושעיקר כוחו - בצימצומו.
שמעתיו בערב יום כיפור ברדיו, מוצג כמו סרט מתח בנוי היטב, ונשאר  רק להצר על כי
שכחתי למי מגיע הקרדיט על הסיפור וההגשה המקסימה.
אין לי יומרות לפרש דף גמרא, ואני מקווה שלא פגעתי במקור, אבל הנהו, כמיטב זכרוני.
המקור הוא בארמית: (אפשר לדלג).

"רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי,
יומא חד משכיה שמעתא הוה מסכיא דביתהו השתא אתי, השתא אתי. לא אתא.
חלש דעתה אחית דמעתא מעינא, הוה יתיב באגרא אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה"


רב רחומי היה לומד תורה לפני רבא במחוזא,  היה רגיל לבוא לביתו כל ערב יום כיפור.
כבר המשפט הראשון מציג קונפליקט לא פשוט. הרב רחומי היה מגיע לביתו רק פעם בשנה,
בערב יום כיפור. בין אהבת התורה לאהבת אשתו הוא בחר בתורה, וחייו היו כמעט לגמרי רוחניים,
לא גשמיים. אבל ככל גבר יהודי, חייב הרב לדאוג לשלושה דברים לאשתו:
"שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". הוא חייב לספק לאשתו מזון, בגד וחיי אישות.
אבל יום כיפור מעצים את הדילמה, שכן קיום יחסים - הרי אסור ביום כיפור. והנה,
היום היחיד בשנה בו בוחר הרב להגיע הביתה, הוא באותו יום בו אינו יכול לקיים
את המצווה כלפי אשתו. ולמה דווקא ביום כיפור מגיע הרב לביתו? מי יודע.
אולי כי קשה ללמוד תורה ביום הזה, אולי כדי למרק את מצפונו ולזכות במחילה מאשתו
על התנהגותו כלפיה.

יום אחד משכו תלמודו,
לכאורה, צדיק ותלמיד גדול, שכן מה נשגב יותר מתלמוד תורה ומהתעמקות בה.
וכאן, עושה המספר, כמו בסרט קולנוע משובח, "קאט", ומעביר אותנו אל אשתו של הרב נחומי.

היתה מחכה אשתו, עכשיו בא, עכשיו בא.
אשת הרב יושבת אל מול שולחן הסעודה המפסקת, מחכה לרגע היחיד בשנה בו תזכה
לראות את בעלה. 
כולה נרגשת, דרוכה, מצפה, והטקסט הלאקוני והחד מעביר לנו בדיוק נמרץ את תחושתה.
אנחנו ממש מסוגלים לשמוע את ליבה הולם בקצב, בעוז ובהתרגשות:
עכ-שיו-בא.  עכ-שיו-בא.

 לא בא.
כמה כאב מקופל במשפט הקטן הזה.
מי מאיתנו לא חווה כאב של ציפייה נכזבת לאדם אהוב.
"הנה הוא נכנס, הנה היא מגיעה,
הנה הבן חוזר מהצבא,
הנה האשה מתקשרת לאחל שבת שלום". 
ואשתו יושבת אל מול השולחן הערוך, ונכנס יום הכיפורים. והוא לא בא.

 חלשה דעתה, ירדה דמעה מעינה.
לראשונה בחייה לא יכולה היתה אשתו להכיל את הכאב, ודמעה ירדה מעינה.

היה יושב על הגג,
ועכשיו, במעבר חד חוזרת המצלמה שלנו אל הרב העסוק במדרשו, דווקא ברגע ההתעלות הגדול שלו:
הוא יושב על גג העולם, על שיא ההצלחה, לומד תורה ומנותק לחלוטין מהבלי העולם הזה.
גם החוט היחידי שקשר אותו לקיום היומיומי - ניתק.
משפחתו אינה קיימת עוד והוא שרוי כולו בהתרוממות הרוח של לימוד תורה.
אבל הרגע הזה קצר.

נשבר הגג מתחתיו ומת.
מת, עוד לפני יום הכיפורים.
מספר המדרש: "בראש השנה נפתחים שלושה ספרים: צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים,
רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים".
רב רחומי מת לפני יום כיפור, כלומר שאין אף ספק קל שבקלים בדבר רשעותו. 
ונשאלת השאלה: מדוע חיכה הקב"ה עד עתה, ולא המית את הרב רחומי קודם? 
אולי ה' לא המית את רב רחומי עד עכשיו, לא משום שלא היה ראוי לעונש,
אלא משום שאם היה ממית את רב רחומי היה מעניש גם את אשתו, ומונע ממנה את
רגעי השמחה המעטים של יום כיפור וערבו. עכשיו כשממילא אין בדעתו של רב רחומי לחזור לביתו,
בטלה סיבה זו ואין סיבה להשאיר את רב רחומי בחיים.

ומה עושה כאן הסיפור הזה, באתר של יין נסך ואוכל טָרֵף?
לאל פתרונים, ואני רק יכול לקוות שמי שהגיע עד הנה גם אהב את מה שקרא.
בינתיים, כדאי להפנים את הלקח, ולחבק חזק חזק מישהו קרוב קרוב.




 

לייבסיטי - בניית אתרים