כולם יודעים שהקהל המקומי אוהב "יין ישראלי", נכון? בטוח.
ריכוז, עץ, וניל, קליפורניה על סטרואידים.
לא שאין הצלחות מקומיות לסגנון הזה. להפך. יקבים רבים אימצו אותו, חלקם מתוך הנחה שזה מה שהקהל אוהב, כאמור, חלקם מתוך הנחה שבישראל החמה אין אפשרות אמיתית אחרת, וחלקם סתם מתוך עצלנות מחשבתית והליכה בתלם שאחרים חרשו.
חלק גדול מהבקבוקים שאני מקבל לטעימה הולך לניסויים משפחתיים. מה הטעם, אני חושב, לפתוח בקבוק, לירוק חצי כוס ולעבור לבקבוק הבא? הרבה יותר כייף לעשות את זה עם עוד 10 אנשים, ולראות מה הם יורקים ומה הם אוהבים. באחת השבתות האחרונות פתחתי חמישה בקבוקים. טפרברג טרה מלבק, פסגות שירז, דלתון קברנה סוביניון רזרב, איזה בוז'ולה צעיר ויין מסדרת יוגב של בנימינה.
ההפתעה שלי היתה מוחלטת, כשהבקבוק שהתרוקן ראשון היה היוגב 2009. עזבו את האיכות - כל היינות היו ראויים, נטולי פגמים, ואחד אפילו עשה לי את זה יותר מאחרים. אבל ליד שולחן האוכל, כשהחך נמצא ממילא תחת מתקפה של טעמים וניחוחות שונים, היין שהכי התאים היה היין הכי מינורי וצנוע. יין שלא גנב את ההצגה, אלא השלים אותה ברקע.
אני מספר את הסיפור הזה לגיל שצברג ועידו לוינסון, יינניי יקב רקנאטי. אני לא בטוח שהם צריכים אותי בשביל חיזוקים, אבל תמיד טוב לשמוע. בשנת 2008, ובגיבוי מלא של כל מנהלי היקב ובעליו, יצא הצמד הזה לחפש טעם ישראלי חדש ולהציג אותו דרך יינות היקב.

טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט.

טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט טקסט.

לייבסיטי - בניית אתרים