דף הבית >> עולם היין - אוסטריה! >> חדשות ויינות >> לואיס פסקו, Brilliant wines.
 

מרץ 2007

"כמה מהמקומות לא היו נחמדים, או שאולי אנחנו לא היינו נחמדים כשהיינו באותם המקומות". (ציטוט חופשי מתוך הספר Famous potatoes, מאת ג'ו קוטנווד).

כל מבקר בכל תחום יודע שיש ימים שזה לא הולך, ולא ברור אם זה מושא הביקורת שהתחרפן, או שהביקורת פשוט לא שווה את הנייר עליה היא כתובה. לפעמים צריך לקחת אוויר, לקוות לטוב ולהתחיל שוב. מחר.
ויש ימים בהם הכל נראה טוב, הכל מתחבר. הסרט נפלא, הקונצרט מבוצע במדוייק להפליא, והיין - פוגע בול. השקת הטרילוגיה של רקנאטי התלבשה על יום מהסוג השני. הכל הצליח להם, או שאולי זה הייתי יום מיוחד בשבילי. בדקתי את עצמי יומיים אחרי, ביום שהיה מחורבן למדי מכל בחינה. חוץ מהיין, היינות עדיין עשו את זה. בינגו.
                       רקנאטי רוזה 2006

לרגל השקת הרוזה של 2006, הקדימו אנשי יקב רקנאטי 
את האביב בארבעה עד שישה שבועות. ככה הסתדר להם טוב, עבור יין
הרוזה הראשון שמוציא היקב. לידו הושקו עוד שני יינות אדומים מסדרת רזרב,
אחד מבציר 2004, אחד מבציר 2005. שלושה יינות, שאף אחד מהם אינו יין ענק,
אבל כל אחד מהם הוא יין שלם, מפתה לומר מושלם.

אני יכול לחסוך את הגלילה למטה, לאגף הציונים. יין מושלם = מאה? אז מה, רוזה של רקנאטי
מקבל מאה? לא, לא, וזו אחת הבעיות בשיטת הציונים. היינות מושלמים בשביל מה שהם,
ולא הייתי משנה בהם דבר. פרטים בהמשך.

הפתעה נוספת היתה האוכל המצויין של סיטארה. כבר אכלתי שם, די מזמן, ארוחת "ספיישל" מצוינת
של עודד שוורצברד, שפרש בינתיים. ואולם, התפריט שדר לי תמיד חוויה של בית קפה עם כמה
מנות קצת יותר מעניינות. זה לא בדיוק כך. בבוקר-צהריים אולי מתפקד המקום בעיקר כבית קפה.
אבל אם מה שאכלנו מוגש בערב - זו מסעדה טובה, טובה מאוד, מקום ששווה
ביקור והתייחסות - בעתיד הקרוב, יש לקוות.

על רקנאטי כתבתי לא פעם בזמן האחרון ואין טעם להכביר מילים, מה גם שהבטחתי שלא להצמיד יותר
את המילה "שיפור" לשם היקב, והבטחות צריך לקיים.
השם רקנאטי הוא שם מחייב, אין ויכוח, ושלושת היינות שנמצאים בבקבוקים שנושאים את התווית
עם השם הזה, פורעים את השטר. פשוט עד כדי כך. עוד חתיכה אחת נשארה כדי לסיים את הפאזל. שתיים בעצם - הקברנה והמרלו רזרב 2004. אבל בינתיים:

 

רקנאטי רוזה 2006, 69 ש"ח.
אני יודע, אני יודע, יקר. אפילו יקר מדי. בואו נתעלם מזה לרגע ונמשיך הלאה. בנוי מענבי קברנה פרנק,
שאם אני זוכר נכון נבצרו מהרגע הראשון כדי לשמש חומר גלם לרוזה. כלומר, התהליך היה כשל יין לבן
מתחילתו, וההשרייה היתה קצרצרה כנדרש. על כל פנים, היין פירותי ומרענן, כפי שכותב
לואיס בקומוניקט. ואני מוסיף כהנה וכהנה: תות שדה ופרי לבן עולים באף, אבל הסיפור הוא על החיך.
גוף בינוני, פירותי ומתקתק אך ללא סוכר שיורי. ארוך ומעט מריר לקראת הסיום, מאוזן להפליא עם
נפח ואורך מרשימים. ללא ספק מיינות הרוזה המושלמים שנעשו אי פעם בארץ.
הקסם -
ברעננות הפירותית הנקייה, בנפח המצויין ללא משקל כבד. (לדף יינן ולתמונת הבקבוק המרשים - באתר בקבוק).
ציון: 86

רקנאטי פטיט סירה-זינפנדל רזרב 2005, 79 ש"ח.
השנה השלישית של היין המזוהה יותר מכל עם פסקו ורקנאטי. הפעם, דומה יותר לבציר 2003,
וזה מתחיל בבחירת בלנד הענבים - 80% פטיט סירה (לעומת 70 ביין של 2004).
פרי בשל ושחור, מעט תות ופטל אדום. עשבי תיבול, וניל ומעט עץ. ריבת פטל.
האף ישיר, פירותי ולא מתוחכם במיוחד, ועדיין מרתק ומושך. גוף בינוני-מלא, רך ובשל, בשרני
עם מעט שוקולד. מאוזן, טאנינים מתוקים, סיום ארוך, מתקתק ומתובל.
הקסם של היין הזה -
הפירותיות השופעת, הישירה, המעט "פרחית" ושובבה, אבל האיזון המעולה בין כל חלקי היין..
ציון: 87

רקנאטי קברנה פרנק רזרב כרם מנרה 2004, 85 ש"ח.
התחלנו במנרה, נסיים במנרה. אותו כרם שתרם בנדיבות מענביו לרוזה 2006, נתן
את הפרי ליין הזה, שנתיים קודם. לדעתי זהו "כרם הדגל" של היקב. 15% מרלו הוסיף
פסקו לבלנד, כדי למלא במשהו את המיד-פאלאט, או כמו שאומרים באוסטרליה
"את החור באמצע הבייגלה".
פרי שחור וקסיס, מנתה ואקליפטוס, שוקולד בשרני, קפה וקקאו.
גוף מלא, רחב ועוצמתי. התיבול העשבוני-ירקרק נוכח יותר בפה, יחד עם טעמי שוקולד מריר
בולטים. המון פרי. סיום ארוך ומתקתק, מורכב, מתפתח היטב בכוס, ומהנה להפליא.
הוראות שימוש: שווה ליישן שנתיים, אבל אז תהיה בעיה. תתאהבו ולא יישאר.
רק 6,000 בקבוקים יוצרו מהיין, ובשנת 2005, עקב מרלו מעט חלש,
הופנתה כל הכמות כדי לחזק אותו בסדרת
רקנאטי הרגילה, צעד שמראה על רצינות ומחוייבות, אבל מה זה עוזר.
לא יהיה מהחומר הטוב הזה בשנתיים הקרובות. לכן - צריך לקנות ולטעום אחד,
ואם אוהבים - להצטייד. מחיר מצחיק עבור התמורה, בסקאלת תמורה לכסף
נמצא לצידו רק היראון של הרי גליל.
ציון: 89.

 

לייבסיטי - בניית אתרים