אוגוסט-ספטמבר 2010

עוד פעם זה קורה - רצפת חדר היין (המקורר, המקורר) בבית מתכסה בבקבוקים ואני לא מצליח למצוא מקום להכניס רגל. גליון ראש השנה ב"על השולחן" כבר סגור, ובמרכז מדור היין טעימה שאני מגדיר בצניעות כאחת המשמעותיות, המרתקות ואפילו החשובות שערכתי אי פעם. אבל נשארו עוד 40 בקבוקים, ומגיעים עוד, כל יום.
.
הכמות שהצטברה יכולה למלא שלושה-ארבעה מדורים ודי בקלות, אבל לא לזאת התכוונו הייננים, אנשי השיווק ונשות יחסי הציבור ששולחים את היינות למיטב עיתונאי היין של ישראל, מתוך תקווה ורצון לקבל חשיפה לפני ראש השנה, אחד משני מועדי שיא מכירת היין בישראל.
אז הנה, אני נרתם בכייף לעניין. מדי יום-יומיים אטעם 2-3  יינות בלבד, והם יקבלו ממני את כל תשומת הלב הראויה, ויחד נייסד "כתבה מתגלגלת", עד שייגמרו הבקבוקים או עד שיגיע ראש השנה, מה שקודם.
יוצאים לדרך!

תגיות: שנדי אבטיח,    דלתון עלמה ופומה בלאן,      בירה בלאק רוסט ואביר,    תבור 562 המבעבע, תשבי, פינו הרי גליל ו-Prio של אבידן

 


דלתון זינפנדל 2007. לא כולם אוהבים עוצמות, מסתבר.

 

 

שלושת הבקבוקים המסקרנים הללו יושבים בסבלנות ומחכים לפאנל, שכבר לא מתכנס לעיתים כל כך תכופות. הם לא לבד, אבל הם כבר נגאלים מההמתנה ה(יותר מדי) ארוכה. השלישייה נטעמה עם בני משפחה שאוהבים וודקה ופחות מתחברים ליין, וכמובן עם שלישיית לוי: החוקית ושתי תאומות.

הגבעה, זמר 2008, 50 ש"ח (ביקב)
הגבעה היא אותה גבעה ממנה נולדה מקהלת הגבעתרון, והיין המסקרן והמוסיקלי הזה נפתח ראשון. 70% קברנה סוביניון, 25% מרלו והשאר סירה. על היין חתומים שניים, איתן לוין וגיל גוריון, שאבותיהם עדיין מזמרים בלהקה הותיקה ביותר בישראל. עד כאן הקומוניקט.
והיין? וואלה, נחמד. אף צעיר ורענן, שזיף קברנאי לצד תיבול מעודן וקצת יותר מדי ריחות עץ שמתמתנים די מהר. על החך היין מעט דליל, בעיקר במיד פאלאט. הוא מעט מתקתק, הסיום הרגיש לחלק מאיתנו מעט מריר, אבל בסך הכל, כפי שהגדירה ההריונית-שאינה-חובבת-יין, "זה קל, נעים ולא מאוד מסובך". במחיר הזה, מה עוד צריך?
ציון: 84


בנימינה Bin קברנה סוביניון 2008, 50 ש"ח
שם מתוחכם, שמתכתב עם העולם הגדול, שם פירוש המילה "בין" הוא ציון מיקום במרתף או בחלל האיחסון. וקריצה אוסטרלית - זוכרים את המיספור של יינות פנפול'ס? אבל חוץ מזה, בין הוא גם קיצור קליל וחביב של בנימינה, שזה בכלל יפה וקליט.
אז מה, עוד סדרה ליקב עם הכי הרבה סדרות בישראל? מה הטעם, מה הסדר, מה ההיררכיה? לא חשוב. בואו נפתח את היין ונראה. מה כבר יכול להיות. בטעימות העיוורות של הפאנל, היינו מגיעים ליינות, איך להגיד, לא מדוייקים ולא נעימים במיוחד, והעיניים היו מחייכות בהבנה. "אה, זה בטח בנימינה".
.
אז זהו, שאולי כבר לא. היין הזה, גם אם אין בו בשורת מורכבות מרגשת, מצליח להעביר חוויה נעימה שרבים מיינות היקב החמישי בגודלו בישראל לא הצליחו להעביר. הוא נקי, מדויק, פירותי וקליל, וזאת בלי להיות רווי עץ ואלכוהול (13% בלבד). ריחות של פטל ותפוחים אדומים (!), העץ מאוד ברקע (חביות ישנות) כמו גם הטאנינים. המתיקות קלילה, ובקיצור זה יין שלא יהלום בחך או יילחם על תשומת הלב עם האוכל, יין "קטן" במובן המאוד טוב של המילה.
ציון: 85
דלתון, זינפנדל 2007, 120 ש"ח
15.5% אלכוהול, ריכוז ועוצמה שמרסקים את שני היינות הקודמים. בדרך כלל, הקהל מצביע ברגליים, יותר נכון בשיניים, עבור היינות היותר עוצמתיים. כאן נשארתי די לבד. "זה ריח של פטל שחור", צהל הנוער, אחרי שבועיים של קטיף פטל פראי בהררי אוסטריה. אבל אחרי לגימה אחת הן התחלחלו מהמפלצת, כמו רוב האנשים האחרים שכמעט סבלו מהיין שהסתיר בצורה מושלמת קוסקוס מלכותי מבית היוצר של "בכור את שושי".
טוב, זו לא חוכמה גדולה. אוגוסט, צהריים, המיזוג לא מצליח לטשטש את מה שקורה בחוץ. זה יין "גדול מימדים", להבדיל מהקודם, והוא עוד תינוק לעומת מה שקליפורניה יודעת לנפק, ואפילו הזיכרון אומר שגם דלתון הוציא משהו יותר נשכני מזה. מתיקות קלה, המון תיבול, טאנינים משולבים, עוצמות, ריכוז ועושר, והאלכוהול מורגש רק בחום שהוא מנפק, עמוק במורד הגרון. האמת? זה לא כוס היין שלי, אבל זה אחלה יין למי שמחפש ואוהב את הז'אנר, כי למרות הכל היין מצליח להיות הגיוני ומאוזן.
ציון: 88
Sweet Carolina, וודקה עם אפרסק, 160 ש"ח
טוב, נתחיל בוידוי קטן: אני מתקשה לכתוב על משקה שמתהדר בכך שאין לו טעם או ריח. וודקה מוצלחת היא בראש ובראשונה תוצר של מכונת שיווק, פירסום והפצה אדירה. נכון שאם מתאמצים מוצאים הבדלים בין אבסולוט, סמירנוף ופינלנדיה, אבל הללו טובעים ברד בול התורן, שמוחק את הבדלי האישיות המינוריים הללו. תגידו שבוודקות פרימיום המצב שונה? אוקיי, אני לא אתווכח, אבל לא תצליחו לשכנע אותי שהשוני הוא יותר ממיזערי. בדיוק לשם כך המציאו את כל הוודקות בטעמים, ואת הז'אנר הזה של וודקות עם אינפוזיות של משקאות.
אינפוזיות, במובן של פיעפוע טעמים לתוך הוודקה באמצעות השרייה של חומרים טבעיים (במקרה הזה, לטענת היצרנים), או תמציות ושאר רעות חולות (ולפעמים מאוד טעימות!) במיקרים אחרים. כאן, הסיפור השיווקי מדבר על וודקה משובחת שהוטבעו בה טעמי תה שאופיניים לדרום ארצות הברית, בה לא ביקרתי לעולם. אבל בהשראת הספר האחרון שקראתי על האזור ואווירתו המיוחדת ("חצות בגן הטוב והרע"), דימיינתי את עצמי שותה את התה הזה עם כמה טיפוסים מדליקים וצבעוניים להפליא. מזגתי כוס.
טוב, המשקה הזה הזכיר לי בטעם ובריח דווקא נסטי אפרסק. כלומר לא משהו שעושה לי חשק לעוד. אבל סודה עם פלח לימון עשו את העבודה והפכו את פצצת הסוכר הזו למשהו קביל ואפילו רענן. חובבת הוודקה לקחה שלוק היישר מצוואר הבקבוק, ונדלקה: "האבסולוט יכול להישאר בפריזר עד שזה נגמר", היא הכריזה. שיהיה לה לבריאות. בשבילי זה יכול להתאים לחוף ים קייצי במיוחד, ויהיו כאלה לא מעט בחגים הבאים עלינו לטובה. דרינק בבית? נקסט.


לא בדיוק מסיבת התה של אמא שלך... מתוך חומרי השיווק של סוויט קרולינה

 השבוע הגיעה הביתה חבילה ענקית, עמוסה בהרבה יותר מדי דברים. אחרי שישי ארוך, שבמרכזו מסיבת פיג'מות לסיום הקיץ, התאוששנו בשבת בצהריים עם שנדי אבטיח, מוצר עונתי של מבשלת טמפו.
ניסינו להבין מי צריך את זה. חובבי הבירה? לא ממש, כי הטעם המתוק מדי לא יעבור את המבחן. חובבי פטל? מממממ.... בעיה. קורטוב המרירות עלול לפגום בחוויה, וגם המתיקות, אפעס, לא בדיוק מדויקת. עדיף בריזר. הנוער רחרח ופסק - עדיף סודה בטעם ענבים. אנחנו לגמנו בזהירות - זה בסדר, אבל השעטנז לא ברור. ואז לקחתי את הכלב לטיול, עם חצי בקבוק, והבנתי את הרעיון:
תוך 35 מעלות חום ו-1.9% אלכוהול שנלגמו בשלוק אחד, קיבלתי מין סחרחורת נעימה ונמרחתי מחויך על הספסל המוצל בגינה. 32 ש"ח לשישייה נותנים סוטול קליל וחוקי, ואפילו אין האנג-אובר. יאללה, לים.

"קיבלת את הזינפנדל של דלתון לראש השנה"? התפלאה היחצני"ת של היקב. לא, אני מודה בהכנעה, הוא שכב בסבלנות ובשקט בשורה הראשונה של הממתינים, ולך תזכור מתי הוא הגיע. אבל שני היינות הבאים הגיעו מהיקב, לצערי קצת מאוחר מדי. אני אסביר.
לכבוד ראש השנה ערכנו ב"על השולחן" טעימה שאני מגדיר כקאנונית: כל יינות הבסיס של יקבי הבוטיק הגדולים יחסית התמודדו ראש בראש, על הבכורה באחת הקטגוריות החשובות שיש בשוק היין הישראלי. ה"עלמה" של דלתון, לא ממש יקב בוטיק, היה יכול לשמש קנה מידה מרתק, ובלי ספק להציב אתגר של ממש לחבורת הצמרת. חפשו את גליון ספטמבר. שווה.

דלתון, עלמה 2008, 85 ש"ח.
בלנד של קברנה סוביניון ומרלו (47% כל אחד) ומעט קברנה פרנק. הביקורת היחידה על היין היא שהוא אוזל מהשוק מהר מדי. זה יין מוצלח שראוי לתשומת לב ולהכרה, והייתי יותר משמח לראות אותו מופיע בכוסות, במקום חלק גדול מהיינות שטעמנו, שמוכרים ממנו פי כמה. האף מתובל ועמוק, הרבה פרי לצד ציפורן ומעט גוון ירקרק, אני משאיר לאחרים להחליט אם מקורו במרלו, בקב"ס או בפרנק. על כל פנים, הוא נעים ולא משתלט. מאוזן, מתיקות קלה וסיום נעים וארוך למדי. יין אלגנטי, אפילו מעט מורכב. יין מעולה, ודאי בשביל המחיר.
ציון: 88

דלתון, פומה בלאן 2009, 45 ש"ח
גרסת החבית של הסוביניון המשובח של היקב יוצאת לשוק מעט מאוחר מדי, אבל ככה זה אם היין עובר התיישנות של 3 חודשים בחביות (משומשות, כמובן).
זו גרסה משויפת ומעודנת של הסוביניון "רזרב". הוא יותר ידידותי מאחיו שיוצא לשוק בתחילת הקיץ - פחות חומצי וחד, יותר רחב, נינוח ומתקתק. הפרי, נדמה לי, סוחב יותר לכיוון הטרופי (ליצ'י ומלון), הלימוניות והמינרליות מעט מתחבאות מתחת לכובד המסוים והעישון שמעניק העץ. יין נחמד, שימושי למי שרוצה לעבור משרדונה לסוביניון, ומחפש מורה דרך טוב.
ציון: 85


ביום ראשון האחרון הוזמנתי לטעום את הבירה האחרונה לבית טמפו בירה, בירה "אביר". אז לפני הביקורת, ויש כזו, מגיע שאפו ענק לאנשי המבשלה הגדולה בארץ, שמוכיחים שדינוזאור יכול בהחלט להיות קל תנועה וזריז. הנסיונות שלהם להציג לשוק מבחר מוצרים, עונתיים ומיוחדים, ראוי לכל שבח. ככה בדיוק צריך להתנהג אם רוצים להישאר רלוונטיים בשוק התחרותי שמתפתח כאן בארץ, עם שלל המותגים המיובאים ובווודאי אלו המקומיים.
נתחיל עם ה-"Black Roast", גרסה מיוחדת של גולדסטאר, ואחת מהבירות בסידרת ה"ברומאסטר" של טמפו, שאחראית לשבחים בראש הרשימה. במקרה של ה"בלאק", הם נעצרים כאן. הנסיון להציג בירת לאגר כהה לא ממש מצליח פה. הקרומבאכר הכהה, עליה כתבנו ב"על השולחן", עושה עבודה טובה בהרבה. גרסת החבית של הגולדסטאר הכהה עוד עושה משהו בפה, גרסת הבקבוק משעממת ושטוחה כמעט לגמרי. אפשר לוותר.
על ה"אביר" דווקא לא הייתי מוותר. היא מוגדרת כבירה בסגנון IPA, ולמרות האלכוהול הגבוה וריחות הכשות הפרחוניים והבולטים - היא לא ממש כזו. אבל אלו הם עניינים שלא רלונטיים ל-99% מהשותים. הבירה טעימה, זה מה שחשוב, ובעיקר מעניינת וקלה לשתיה, אם מתעלמים משני דברים: שהיא מוגשת רק במקום אחד בעולם (במסבאה "אביר", קצה דיזנגוף), ושהיא נורא יקרה, משהו כמו 34 ש"ח לחצי ליטר, שמציבים אותה בפסגת התמחור המקומי. הרחבה - כאן.
עוד חגיגה רצינית שתפסה אותנו רגע לפני ראש השנה היתה ההשקה של היין המבעבע החדש של יקב תבור, 562. את הפנינים שלהם לא ממש אהבתי, וגם היין האדום שהושק היה די מיותר, עם טעמים אדמתיים ומתיקות מעט סירופית. אבל המבעבע הלבן, 55 ש"ח מחירו, (אני מנחש, כי הקומוניקט לא נוגע בסוגיה זו), מהנה יותר. "היין מופק מ-80% ענבי שרדונה ו-20% ענבי קברנה סוביניון, הרכב קלאסי של בלאן דה נואר", מציינים אנשי היקב. יה, רייט, מזה זה קלאסי, בול כמו שמפניה. אבל עזבו אתכם מקטנות. לטעמי, היצרנים המקומיים כלום תקועים עם הקונספט של יין מבעבע בתחום מחירי הביניים. היינות המיובאים השתלטו על השוק הנמוך (3 או 4 במאה), ולפעמים אפשר למצוא שם דברים לא רעים. במחיר כפול ויותר יש את הצמד המקומי היוקרתי - פלטר וכמובן הבלאן דה בלאן של יקבי הגולן. ויש כמובן שמפניה. אז המבעבעים בתחום של 50-80 ש"ח די תקועים, למרות שכאן עם 8,000 בלבד, שחצי מהם עפו בהשקה הנוצצת והמושקעת להפליא, דומה שלא תהיה בעיה.
תשבי, תשבי קברנה-סירה 2009,
הרי גליל פינו נואר 2007,
אבידן פרינג' פריו 2007
טוב, אתם צודקים. מה הטעם להשוות בין שלושה יינות כל כך שונים, ובעלי תג מחיר כל כך שונה. אבל זה מה שיצא, וממילא, בלי קשר למחיר, כל יין צריך לספק הנאה. במקרה הזה, אחד וחצי הצליחו.
תשבי קברנה-סירה (33 ש"ח), אם תעשו את הטעות ותשאירו אותו 10 דקות בכוס, יריח כמו... לא נעים לי לכתוב, אבל תדמיינו לבד. לא נעים. גם הטעם על הפה - לא נקי, מעט חריף אפילו. "אפשר לשפוך?" שאלו השכנים. בטח, בטח, נלך הלאה. לקחנו עוד נתח מהאסדו המצויין, 3 שעות כמעט על הגריל, והלכנו הלאה.
הפינו נואר ההרי-גלילי (69 ש"ח) הפך להיות מתוק בשנים האחרונות. לא שזה רע, יש כאלה שאוהבים את זה, אבל אני לא נמנה עימם. מי שכן, ימצא שהיין הזה סבבה: מתוק ולא כבד, ארוך ולא מעייף. סוכריה אדומה, פתאום מגיע גל של ניחוח קפה קלוי ומשתלט על הכוס. גוף בינוני אבל 15% אלכוהול, בקיצור לא פה ולא שם. אם כבר פינו אז שיהיה אלגנטי. פה זה לא קורה.
85
עברנו ליין של יקב אבידן. אבידן הוא כבר לא השכן הצעיר של ססלוב. אני מרגיש שהשנתיים האחרונות ביגרו את אנשי היקב, והם הרבה יותר מפוקסים ובטוחים בדרכם. היין הזה, PRIO כקיצור של פריוראט (160 ש"ח), מנסה להתכתב עם האזור הספרדי שמציע יינות בומבסטיים, מתוקים וכבדים. כאן זה קורה: 15% ומתיקות של הפרי (
קריניאן 40%, גרנאש 30%, קברנה סוביניון וומרלו 15% כ"א). העץ, משולב היטב עם הפרי, תורם ריחות של שוקולד, וניל ומעט קלייה. אלה מצטרפים אל הפרי הבשל והמרוכז בחדווה רבה. זה אחלה יין, רק שפתחנו אותו, ידעתי שככה זה ירגיש, כמה חודשים מוקדם מדי. זה יין ללב החורף, זה שיגיע עוד כמה חודשים ואפילו לזה שיגיע עוד חמש. אחלה יין, באמת. 90

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

 

תווית בירה אביר

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

המשך יבוא !

 

 
לייבסיטי - בניית אתרים