פורסם: מרץ 2009
נכתב: מאי 2008

סדרת רזרב של ברקן, יחד עם הינוקא האזורית של כרמל, מעמידות בשנים האחרונות אתגר של ממש ליקבי הגולן ולסדרת "גמלא" המיתולוגית. לפני כארבע שנים התרשמנו מרמת הנוכחות של סדרת גמלא בתפריטי המסעדות, מול היעדרות כמעט כרונית של יקבי כרמל וברקן. אנו מקווים לחזור ולהידרש לנושא זה במהלך השנה הקרובה, אבל קודם לכן ביקשנו לקחת צעד אחורה.  
האם שתי המתמודדות החדשות אכן משחקות באותו מגרש איכות בו מככבת סדרת גמלא? לראשונה בארץ העמדנו את שלוש סדרות הביניים של שלושת היקבים המסחריים האיכותיים בישראל זו מול זו, לעימות חזיתי וישיר. השאלה ששאלנו היתה פשוטה: איזה מותג – רזרב, ברקן, או האזורית – נותן את התמורה הטובה ביותר לשקלים שלנו. שאלה פשוטה, אבל התשובה, כך למדנו – מורכבת מעט יותר אך מעניינת לא פחות.
 

לתוצאות טעימת היינות  מאתר "על השולחן (דרושה הרשמה- חינם ) הקליקו כאן. 

כרטיס ביקור - ברקן רזרב

היסטוריה: בראשית היה הקברנה, ופרט פיקנטי – הוא נמכר בזמנו במחיר של "ירדן" ושל רוטשילד\פרייבט קולקשן. כיום הוא נמצא, תמחירית לפחות, בדיוק בתווך ביניהן. אחר כך התווספו המרלו והשרדונה, הסוביניון הפציע בראשית המילניום ולאחרונה התרחבה הסדרה והיא מציעה זנים אדומים בהופעת בכורה מקומית (טמפרניו, פינוטאז').

עיצוב: התוויות עברו עיצוב מחודש לפני כשנתיים – והתוצאה מלבבת. קווים ישרים, מדוייקים, שמשדרים ניקיון ותחכום מודרני. הבידול בין חברי הסדרה ברור – צבעים שונים מבדילים בין הזנים השונים. בתחתי התווית נמצא מספר שמציין את החודשים בהם שהה הנוזל בחבית עץ.

תפיסה שיווקית: "אפשר להמשיל את סדרת הרזרב לויסקי סקוטי בלנדד משובח", אומרת כרמי לבנשטיין, אחראית תחום שיווק בברקן, "במובן הזה שבלב הבלנד חייב לעמוד חומר גלם מעולה, שיקרין על איכות המוצר הסופי. הפיתוי לעשות עוד סופריור – קיים תמיד, אבל זה חייב לקרות בלי לפגום באיכות הרזרב". בסדרת הרזרב מוצעים יינות זניים בלבד.

מבחר: שלושת יינות החובה (קברנה, מרלו ושרדונה) ניתן למצוא גם סירה, פינוטאז', אמרלד ריזלינג, סוביניון לבן ואפילו טמפרניו. בקיצור – גם יינות נישה וגם יינות קונצנזוס.

איך היינות נטעמים: פירותיים, עץ נוכח, הרבה גוף, עדינות נקייה ביינות הלבנים. 

 

 

 

 

 

יקבי הגולן, גמלא

היסטוריה: בעיני רבים נחשב קברנה גמלא הוותיק לאמת המידה של הקברנה הישראלי: על כל יין שעולה יותר מוטלת חובת ההוכחה. המרלו הצטרף מאוחר יותר, אחריו הסנג'ובזה והיינות הלבנים, האחרון לעשות עלייה היה הפינו נואר.

עיצוב: מטבע עתיק שנמצא בחפירות גמלא מעטר את התווית, הצבעים מעניקים בידול לזנים השונים. עיצוב קלאסי, בקבוקי קליפורניה סטייל, אם כי יש כאלה שירגישו כי הלוק  הכללי מעט מיושן.

תפיסה שיווקית: סדרת גמלא מהווה יין יומיומי לאספני סדרת ירדן, ויין חגיגי לקוני סדרת גולן. במובן הזה גמלא הוא סנדוויץ' קלאסי – מגיעים אליו גם מלמעלה וגם מלמטה. ואולם, ילדי סנדוויץ' הם לעתים הילדים הטיפה'לה מוזנחים של המשפחה: מטפחים את הבכור, מחבקים את הקטן, והאמצעי – הוא כבר אמור להסתדר. לעתים נראה כי יינות גמלא סובלים מהתסמין הזה.

"הגמלא הוא יין שבנוי למסעדות, איכותית אך גם כמותית", אומר ארנון הראל, איש השיווק הוותיק מיקבי הגולן. "אלו הם  יינות נגישים  גם מהבחינה האסטתית וגם כלכלית, מעניינים אך לא כבדים מדי". ואכן, כל יינות גמלא מופיעים גם בחצאי בקבוקים, פורמט ידידותי למסעדות. "אבל לא רק במסעדות – הקברנה של גמלא הוא יין שמתיישן היטב, וכל הסדרה מציעה חווית שתיה נהדרת גם בבית". גמלא מציגה יינות זניים בלבד.

מבחר: גם כאן אפשר למצוא את השילוש הקדוש, ולצידו סוביניון לבן, ריזלינג לבן, פינו נואר וסנג'ובזה. אם תרצו – ארבעה יינות נישה שמטבע הדברים אינם אמורים להימכר בכמויות גבוהות.

איך היינות נטעמים: צלולים כבדולח, נקיים וכמעט סטריליים, מעט ריבתיים – קליפורניים אם תרצו. שאלה מרתקת היא האם קברנה גמלא עונה במדויק על הטעם הישראלי, או שהוא בעצם זה שהכתיב אותו מלכתחילה. 

 

יקבי כרמל, הסדרה האזורית.

היסטוריה: כרמל פלירטטה עם יין אזורי עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת, עת היא הציגה את המרלו המצוין מרמת ערד. אבל הסדרה האזורית הרשמית הוצגה לקהל רק בשנת 2004, עם יינות משונים ולא קוהרנטיים שכללו עירבובים משונים מאזורים שונים בארץ. רק שנה אחר כך הוצגו המרלו והקברנה האזוריים האמיתיים, ומאז הסדרה עולה ותופחת, הן בבחינת מספר התוויות שחוסות תחת כנפיה והן בכמות הבקבוקים הכללית, שעד השנה היתה בוטיקית למדי.

עיצוב: דווקא כרמל ה"הסתדרותית" היתה זו להרים את הדגל האופנתי ולקשט את התוויות בחיות תנכיו"ת. בסך הכל אופי התוויות מהווה פשרה מוצלחת בין שובבות למכובדות, ולא מעט צרכנים מכנים את היינות בשמות החיות ולא בשמות הזנים.

תפיסה שיווקית: "יקבי כרמל מסוגלים לייצר יין טוב, יקבי כרמל מסוגלים לייצר יין שנותן תמורה פנטסטית לכסף, יקבי כרמל נהנים מפרישת כרמים ארצית ללא תחרות". כך אומר אדם מונטפיורי, מנהל המחלקה המקצועית ביקבי כרמל, על הסדרה האזורית לבית כרמל. לסדרה יש כמה כוכבים – המרלו מהגליל, כמו גם הקריניאן והפטיט סירה שמהווים הצהרה חשובה ומקורית. אבל לצידם ישנם כמה חברים שמטשטשים מעט את המסר, כמו תת סדרת רכס. הכמויות המינוריות מספרות סיפור אחר: כרגע, לפחות, זו סדרה שחשיבותה העיקרית היא תדמיתית, לא כלכלית.

מבחר: אינסופי כמעט. מרלו-קברנה-שרדונה, ולצידם פטיט סירה, קריניאן, קברנה פרנק, ריזלינג, בלנד קברנה שיראז ושלושת חברי תת הסדרה רכס, שמיועדים לתת פיתרון לסוגית יין הבית במסעדות. זו הסדרה היחידה בה הדגש הוא על אזור הגידול ופחות על החד זניות. בנוסף – היינות ה"נלווים" לשלישייה הבסיסית נשענים על הפרישה המצוינת של כרמל ברחבי הארץ, והתוצאות ניכרות.

איך היינות נטעמים: היינות מפלרטטים עם העולם הישן – חמיצות גבוהה יחסית, מיצוי פרי לא אגרסיבי מדי, ולפעמים טאנינים בולטים. 

סיכום:

אז מה היה לנו?

עיקר העניין בסדרות הללו הוא ביינות האדומים. אבל דווקא באגף הלבן ראוי לציין את יקבי ברקן. למרות שהסלוגן שלהם מעלה על ראש שמחתם את היינות האדומים, מציגים חבורה לבנה שמתמודדת מול היינות של גמלא ללא כל רגשי נחיתות. נראה כי יתרון הגובה הברור של כרמי הגולן מסייע להם בקבלת חומר גלם עם קצת יותר אלגנטיות וטעמים "קרירים", מה שעושה את היינות לטיפה יותר מורכבים ומעניינים. הנצחון הוא של גמלא – אבל בנקודות, ואולי אפילו בפוטו פיניש. דווקא היינות הלבנים מהסדרה האזורית משתרכים הרחק מאחור, והם נמצאים על גבול הקביל מהמצופה מסדרה במיצוב הזה.

ביינות האדומים – התמונה מעט שונה. "הלחם והחמאה", קרי המרלו והקברנה, עושים עבודה סבירה בכל שלושת היקבים. אבל כשה"מיוחדים" נכנסים לתמונה  - היא משתנה והופכת ברורה יותר. יינות הנישה של גמלא לא מספיק מעניינים, אלו של ברקן סובלים מחוסר דיוק מסויים, ואילו הצמד של כרמל פוגע בדיוק בטעם הישראלי, ולא רק זאת – הסדרה האזורית עושה זאת באמצעות זנים שמתכתבים ישירות עם ההיסטוריה של ענף היין המקומי. במבחן הטעם – הינות האדומים של כרמל לוקחים את הקופה, והרבה בזכות היינות שמעבר ל-must.

אבל כשבאים לעשות את החשבון הסופי, אי אפשר להימלט מהתחושה שיש משהו לא הוגן בהשוואה. שלושת הסדרות הללו אמורות להיות סדרות "עבודה" רציניות. הכמויות של היינות האזוריים מתאימות יותר ליקב בוטיק: סדר גודל של כאלף תיבות מכל יין. ובסדרת גמלא? אם קברנה ירדן מיוצר (ע"פ פרסומים של היקב) בכמות של 150,000 בקבוקים לשנה, אפשר להניח שהגמלא מיוצר בכמות כפולה. זו כמות מדהימה, ששמה את כל העסק בפרופורציות אחרות לגמרי. גמלא = מיליון בקבוקים בשנה, האזורית – עשירית, אולי פחות. אני מניח כי הכמויות של ברקן ניצבות היכן שהוא באמצע. מנקודת מבט זו, אין מנוס מלהסיר את הכובע בפני יקבי הגולן: כשחושבים בגדול, אין הרבה אלטרנטיבות למכפלת האיכות בכמות שהם מציעים

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים