נובמבר 2010

הטור הבא נכתב עבור מגזין "על השולחן" לסיכום שנת 2010. המעניין הוא שכתבתי אותו בסוף 2009, ועורכי המגזין נתנו לי להתפרע ולפרסם את זה, סוג של בקבוק בדולח חצי משעשע חצי רציני.
אבל כמה מדויק? הנה הטור, ללא שינויים, כפי שפורסם בגליון דצמבר 2009 של על השולחן. באדום כתבתי כמה מילים על המציאות - כמה טעה הבדולח? בכחול - קצת על הצפוי בעתיד, זה הנראה לעין וגם הקצת פחות.

האמת? שנת 2009 היתה שנה מבאסת, רק במעט פחות מ-2001 המחרידה ששילבה טרור מבעית עם משבר כלכלי עולמי. למרות נביאי הזעם שמודיעים לנו שאנחנו רק באתנחתא קלה באמצע הבלגן, נראה כי השלוחה של הדוד סם במזרח התיכון עוברת את זה בקלות. יחסית. למרות זאת, החלק הראשון של השנה התאפיין באווירה של צימצום ושמירה קנאית על הקיים, מה שגרם למסעדנים לקפיאה ארוכה על השמרים. הללו החלו לתפוח ולעלות לקראת סיום השנה, ולקראת דצמבר זה הפך לברור: מה הטעם לסכם את 2009 המשמימה אם אפשר לדלג היישר אל סוף השנה הבאה, שמבטיחה להיות מעניינת בהרבה?
אז הנה, עשרת הדברים החשובים שקרו לנו ב-2010, רק שהפעם פרסמנו אותם שנה קודם. לגזור ולשמור.

יקב קטן- תגלית השנה: גבי סדן.
מאז הקמת יקבי רמת הגולן לא הוצג בישראל חזון כל כך מזוקק וממוקד. אחרי שנים בהם נטען כי עמק הרון הוא מודל החיקוי הראוי לאקלים המקומי, הגיע גבי סדן (אקס רמת הגולן, הרי גליל) ושם את כל הביצים בסל אחד. בשנת 2010 יצאו היינות הראשונים לשוק – אמנם "רק" רוזה ולבן, אך לצד טעימת היינות האדומים – מתוכננים רק שניים, אחד בסגנון עמק הרון, שני בסגנון שאטונף – נשארנו כולנו עם המון טעם של עוד. נכון, זהו היקב הישראלי הראשון שמוקם ע"י יינן (!), אבל לא הופתענו כי הדגש הוא על הכרם המופלא ועל הקונספט הנפלא.
טוב, טעות, אבל רק בלוח הזמנים. כולם משבחים את הרוזה וטוענים כי מה שמתבשל בחביות הוא לא פחות ממופלא. הבאאז התחיל, אבל הוא מוגבל בינתיים למעגל הפנימי של ייננים-סומליירים-עיתונאים חרוצים במיוחד. הגדיל לעשות מבקר יין מסוים שנתן ציון טנטטיבי (וגבוה! יש! צדקתי!!) ליין  של גבי, זאת אחרי שחיבר את טעמי המרכיבים השונים בראשו. ז'אנר חדש?
בלי קשר - ההיסטריה בדרך, זה ברור.
העתיד? קונים בלבד. הימור בטוח.
 
יקב גדול - הפתעת השנה: רקנאטי.
בניגוד לעולם הכדורגל, שם חיים משבת לשבת, בעולם היין אפשר לחיות מבציר לבציר, לפעמים אפילו מעשור לעשור. אבל כמו בעולם הכדורגל, קל יותר להחליף את המאמן מאשר את הגפנים והכרמים. לואיס פסקו עזב את רקנאטי והצוות החדש, גיל שצברג ועוזרו עידו לוינסון, לקחו את היקב לכיוון אחר: בציר מוקדם, פחות אלכוהול והרבה פחות עץ. את התוצאות מבציר 2007-8 קיבלנו בשנת 2010 – וחיוך גדול עלה על פנינו. טוב, זה עוד לא היין הכי אלגנטי בישראל, והשרדונה עדיין קורץ לשוק האמריקאי במקום לעבור דיאטת עץ אופנתית ואפילו מתבקשת, אבל השנה התחיל הטיפוס של רקנאטי למקומו הצפוי.
הרזרבים החדשים מודל 2008 שהושקו בסוף השנה כבר 100% צוות חדש. הייננים שצברג&לוינסון ממתגים את עצמם כסוג של אלטרנטיבה ליקבי הגולן. מול שפע הפרי והעץ הם מציגים אופציה פחות בשלה ואלונית. כן, הדיבור כבר מתחיל. פחות פרי ופחות עץ איז ביוטיפול. 
העתיד? ממתינים. בציר מוקדם יכול לסייע לרעננות, אין ספק, אבל החוכמה היא לשמר את הפירותיות. במשוואה הזו האלכוהול, אגב, לא ממש מפחיד אותי. האם יצליחו אנשי רקנאטי לכתוב את הספרים (קצת) מחדש ולייצר אלגנטיות שופעת מקומית? הבציר הראשון סיפק תשובה חלקית. 

יין במסעדות: היין עובר לפרונט
"טאפאס1 העם" של יונתן רושפלד הפכה להיות המקום החם של 2010. יחד עם אמיצ'י של המל ושרויטמן הדגימו המסעדות מה קורה כאשר משקיעים ברשימת היין קצת יותר מאשר בתאורת השירותים. לכאורה, מדובר בשני קצוות של הסקאלה. למעשה, שני תפריטי היין הללו בנויים כמו תפריט האוכל – מסקרנים, מאתגרים ולא שיגרתיים. נראה כי יחד עם שחר סגל ואייל שני, אנשי צפון-הסלון, הפך רושפלד להיות הפרונט של המסעדנות החוויתית, שטוענת כי האוכל הוא רק חלק ממבנה החוויה במסעדה. הבשורה הגדולה היא כי בשנת 2010 הפך היין לשותף שווה בעיצובה.
פדיחה גדולה.
על אמיצ'י הפסדתי ארוחה, אבל היא תבושל לפחות בהשראתו של רושפלד, במקום החדש שייפתח על חורבות האיטלקיה האמיצה ז"ל. טאפאס בכלל הביאה בסוף תפריט יין מצומצם עד כאב, לפחות תוצאה של תהליך מחשבתי מסודר, ורק לאחרונה הם התחילו לגוון מעט את המצאי. יפוטר הכותב ולאלתר.
העתיד, כמה מוזר, מזווג את יונתן רושפלד עם הלוקיישן של אמיצ'י, ושם, כך אני מבין, הולך להיות תפריט יין ברמה גבוהה. אז אולי בכל זאת? יוחזר העורך על תנאי עד ינואר. נראה מה יבשל לנו רושפלד.
 
יין ישראלי: הענף נשבר?
לא ממש. היין הישראלי עדיין אחראי על חלק ניכר מהמכירות בחגים, במסעדות ואפילו בחנויות המתמחות. זה יישאר כך, אבל ב-2010 התחיל חלק לא מבוטל ממסעדני ישראל להצביע ברגליים נגד תימחורים מחוצפים של יינות מקומיים, ובמקביל להבליט אלטרנטיבות מיובאות. תפריטים על טהרת הטיפה הכחולה-לבנה, שהיו בון טון משך חמש שנים ויותר – פשוט התאדו. "70% מהמכירות שלי הן של יין ישראלי, וטוב שכך", אומר לי מסעדן שמבקש לשמור על עילום שם, "אבל זה לא סיבה שאחזיק יינות מקומיים יקרים בתמחור חצוף, כאשר במחיר הזה פרושה לרגלי מיטב תוצרת העולם."
אין ספק שהיין הישראלי תפס והוא פה בשביל להישאר, אבל כמו בכל ענף קיימת גם כאן תנועת מטוטלת - מקיצוניות של "רק ישראלי" זזים לכיוון המרכז - "ישראלי זה הכי, אבל צריך לחזק את האגפים ביבוא נכון ומתאים". השנה השוק הופצץ ביינות מקומיים בעלי תו מחיר של 300 ש"ח פלוס, המשווקים מספרים שהללו נעלמים מהמדף כמעט במהירות בו הם עולים עליו, אבל זה מוביל אותנו מעט הלאה.
גם אם הכל נכון, ענף היין נמצא לפני משבר. יש יותר מדי כרמים, יותר מדי ענבים ויותר מדי יין שמיוצר. הפתרון יכול להיות רק אחד - העלאת הצריכה. אבל איך, לעזאזל, עושים את זה? ובכל זאת - יש תקווה. הנה, הסעיף הבא.
 
מבעבעים: מהפך!
"שיגעון הקאווה זה דבר זמני", אמר בשלהי 2009 אריק סגל, מבעלי חברת היבוא צרפת ישראל. "כמו בכל מקום אחר, הייצור המקומי ישתלט על פלח השוק הזה, ועוד לא דיברנו על שמפניה". בסוף 2010 חזר אל המדפים הבלאן דה בלאן של ירדן, ובמקביל אכן החלו יינני ישראל לייצר יינות מבעבעים בשיטה המסורתית – את חלקם נפגוש רק בעתיד הרחוק. הגידול בביקוש לקאווה נבלם, ובמקומו, אם לצטט מלצרית ידענית במיוחד ששמעתי, שתינו יותר "קאווה פרוסקו", שיבוש חינני ליין המבעבע האיטלקי והשרמנטי שכבש את השווקים בשנה החולפת.
הבלאן דה בלאן או טו טו חוזר, אבל הגידול לקאווה בקושי נבלם, אם בכלל. יינות איטלקיים מבעבעים הציפו את השוק (רובם המכריע די מבאסים, אבל זה מה שיש ב-10 ש"ח מחיר סיטונאי) - למרבה השמחה לצד הקאווה ולא במקומה. אז מה השמחה? כי מרכז הטרנד והאופנה אינו וודקה-רד בול אלא יין. יין רע, יין נחות, אבל יין. משם, יש מצב, ימריאו הצרכנים של 2,500,000 בקבוקי ה-Plonk למחוזות יין אחרים. כך קרה בזמנו עם הגאטו נגרו, שרבים מצרכניו נטשו אותו לטובת יינות טובים ויקרים יותר - אבל נשארו ביין.
אגב, במהפכת מיסוי היין המבעבע ארעה תקלה, כך שכיום המכס על יינות מבעבעים מיובאים מאירופה מוגדר כמינימום 1 ש"ח לליטר לעומת מעל 5 ש"ח לליטר יין רגיל. זו אחת הסיבות למחיר הנמוך עד כדי גיחוך של הדברים הזולים מאירופה.
העתיד? מי יודע מתי הוא יגיע ולאן הוא יסחוב אותנו. אריק סגל מצרפת ישראל (יבואנית Veuve Cliquot)עדיין מאמין שתור הזהב של השמפניה לפנינו. במקביל, חותכת י.ד. עסקים את מחירי ה-Moet. שמפניה לכל פועל? עוד לא.

אלכוהול: זה שעולה או זה שיורד
בסוג של קרב מאסף נגד צריכת האלכוהול הגבוהה, קבעה ועדה ממשלתית בשלהי 2009 מחיר מינימום לליטר וודקה. המחיר שנקבע עומד על תריסר ₪ לחצי ליטר. זה קרה ברוסיה. בשנת 2010 הצטרפה גם ישראל למשפחת המדינות שממסות אלכוהול לפי נפחו במשקה, לא לפי מחירו. אצלנו, 12 ₪ נקבע כרכיב המס בלבד לבקבוק וודקה של 40% כוהל בנפח. היה זה רק צעד אחד במערכה לצמצום ההפקרות במכירת אלכוהול בכל מקום ובכל שעה. לקראת סיום 2010 עדיין לא הצטברו נתונים מספקים, אבל הניחוש הוא כי סך הכמות ירדה, האיכות עלתה ושוק האלכוהול שינה את פניו.
שינה את פניו - אבל ב-2014. הרפורמה שינתה פניה, המספרים קצת אחרים, אבל הכיוון ברור - אלכוהול זול יעלה (הרבה) יותר, אלכוהול איכותי (ובעיקר ממותג בכבדות) יעלה פחות, התעשיה המקומית עומדת להימחק כליל או לעבור פרמיומיזציה מואצת (מקרה מבחן - עראק).
העתיד? רחוק מדי.

אלכוהול: זירת הקרב של העשור הבא
" חברת שקד קיבלה החלטה אסטרטגית להכנס לתחום האלכוהול עוד לפני השמועות על רפורמת המס בתחום", אומר טל שקד. הטיפטוף שהתחיל ב-2008 הפך לזרם נאה בשנת 2010, וגם אם היריעה איננה רחבה כמו אצל המתחרים, היא בהחלט נותנת כלים יפים לחברה שהבינה שיין זה סבבה, אבל את הכסף הגדול צריך לחפש באלכוהול. השאלה המרתקת היא מה יקרה בשנה הבאה: האם הרפורמה תשכנע את תאגידי העל מחו"ל לפתוח סניפים ישירים בארץ, או שהמצב הקיים יישאר? זו שאלה של הרבה יותר ממיליון דולר.
ברקע עמדה הידיעה כי פרנו-ריקאר עומדים לסיים את ההתקשרות הדו-שנתית עם חברת הכרם, ענק המשקאות המקומי. כן, היו שמועות, אבל נמנענו מלדון בהן. משחק הכסאות המוסיקליים היה לא פחות מדרמטי: טמפו קבלו את פרנו, הכרם זכתה בסטולי - מותג הוודקה העולה ביותר בישראל, והסקוטית, שכרגע זוכה לסימפטיה מקיר לקיר, עדיין לא הכריזה מה בארסנל שלה לקראת 2011. בינתיים הזוכה הגדולה היא סמירנוף: תקציבי הקד"מ והשיווק של שתי המתחרות הגדולות משותקים, וסמירנוף (מקום ראשון בעולם, להזכירכם) נכנסת בכל הכוח לאן שרק אפשר. במלחמה כמו במלחמה.
העתיד: מלחמות השיווק של הוודקה רק לפנינו. מי שזוכר מה היה כשג'וני ווקר עבר ידיים יכול לדמיין מה יקרה עכשיו, עם קטגוריה חשובה הרבה יותר. אף אחד לא יוותר בקלות.
 
בירה: תאגיד ירזין מציג: Small is beautiful
את מה שעשו האחים ירזין להמבורגר, לפיצה, לפסטה ולנודלס, הם עשו בשנת 2010 לבירה. נכון, בירות הבוטיק המקומיות התחילו הרבה קודם, אבל מכונת השיווק ויחסי הציבור של ארי ויורם גרמה למדינת תל אביב כולה  לחשוק בצורה בלתי נשלטת בבירה המקומית החדשה, אותה הם השיקו מהמבשלה שבעמק חפר.
לצידם התחילה לנבוע בירה איכותית גם ההשקעה החדשה של יקבי רמת הגולן, בירת הגולן. האירגון מחדש לקח קצת זמן, כן, אבל כשהם יצאו לדרך, היא הפכה לאוטוסטרדה. הגולן את ירזין יצרו סוף סוף את הבאזז המצופה בענף המנומנם משהו של בירות הבוטיק הישראליות, ותרמו לכך כי זו היתה השנה בה פרצה מהגטו תעשיית הבירה הזעירה.
טוב, טוב, לא צריך להיסחף, אז פגעתי בינגו. אבל הכתובת היתה לגמרי על הקיר. בירת בוטיק מקומית כובשת את ישראל. זו רק ההתחלה.
כי בינינו, גם עכברי יין מושבעים מודים שדי מבאס לשתות יין אדום בקיץ הישראלי, בטח מהז'אנר הכבד שאנחנו יודעים לעשות. בירה זה המשקה בשבילנו - על החוף, באוגוסט, אבל גם בנובמבר (חם, חם, מי זוכר שאמצע החורף עכשיו?) בקיצור, הדקו חגורות, ההמראה מתחילה. 
 
 




 
גבי סדן - תגלית השנה?

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

.


רקנאטי - רזה זה IN

.

 

.

.


רושפלד - שף חושב
אבל מה הוא חושב על יין?

.

.


.

 

 

.

 

 

.

 

 

.
פרוסקו - טוב או רע לתעשיה?

.

 

.

 

.

 

.

 

.

 

 

.

 

.
הענק מתעטש - השוק הישראלי בדלקת ריאות.

.

 

.

 

.

 

.
העם החליט - בירה

לייבסיטי - בניית אתרים