נחל תבור, חורף 2010. משך כמה שעות הרגשנו שאנחנו חיים במקום אחר.   הנוף מקיבוץ גזית, במבט מזרחה אל נחל תבור, היה כל כך בריטי ומהמם. שמיים אפורים של סקוטלנד עם ירוק עד של אנגליה, בוץ אירי סמיך והבלחות של שמש ישראלית חמימה של ינואר. גלשנו לתוך הנחל, חצינו ערוצי מים שוצפים (15 ס"מ גובה), פירפרנו צמיגים עירוניים בבוץ (כולם עברו.. איזו אכזבה) והתחלנו לטפס לכיוון רמת סירין.
רגע לפני ה"חללית", אותה עמדת תצפית מסתורית מעל יבנאל, נתקלנו בגדר. "כרם אלות", היה כתוב עליה. מישהו גנב לנו את השטח? לא ממש. שביל מסומן היטב הוליך אותנו סביב הגפנים הצעירות לתה עשבים ריחני מול הכנרת, שבאותו רגע נראתה כמו לוך נס. בחורף 2010 חזרנו עוד פעמיים לעמדה המשובחת הזו. אחרי הכל, זהו האזור האהוב עלינו ביותר לשעשועי 4
X4 מתונים.
.

9 חודשים אחרי, התה התחלף בקפה, ואת האשה החליף לכמה שעות אורן סלע, מנכ"ל יקב תבור. החיוך לא נמחק לו מהפנים. 10 שנים אחרי שארבע משפחות כורמים נכנסו להרפתקה שעם קצת פחות מזל היתה יכולה לקבור אותן כלכלית, העתיד נראה יפה לפחות כמו ההווה. זה התחיל כמו אצל הרבה חקלאים ישראלים עם אדמה שבעבר פירנסה אותם בכבוד ולאט לאט הפכה לסוג של קזינו עונתי. יקב תבור נולד מתוך חזון שנועד להשאיר בבית  את הערך המוסף של ענבי היין ולאפשר קיום מכובד מעבודת האדמה. אורן לא מודה בכך, אבל לדעתי שוק היין הישראלי הפרוע לא נתן להם סיכוי גדול להצליח. היינות היו מצויינים, ועודם כאלה, התמחור יותר מהגון, אבל 100,000 בקבוקים בשנה? לא מספיק על האופרציה שהוקמה בקצה המושבה המנונמנת, כפר תבור. די מהר הגיע האביר על הסוס הלבן. קראו לו צביקה בר ולסוס עליו הוא רכב קראו IBBLS, זרוע האלכוהול של חברת קוקה קולה הישראלית.


אורן סלע ומיכל אקרמן, מנכ"ל ואגרונומית יקב תבור

אדמה גיר סוביניון לבן 2010,  69 ש"ח.
בעיני זהו היין הכי מזוהה עם היקב בגילגולו הישן, כשהוא התבסס על כרמים בבעלות המייסדים. כרם מבוגר, כבר עייף, אבל נותן פרי.... משהו בן זונה. "קיץ חם"? מגחך אורן. "הכרם נבצר ב-15 ביולי, ובימי השרב המעיקים של 2010 הוא שהה בבטחה המקוררת של מיכלי הנירוסטה". 
I Love This Stuff.
אף טרופי (גויאבה, מישהו?) עם ה-מון עשבוניות מבורכת, הדרים (אשכולית?) וחדות מרשימה על החך, רענן ומפוקס כמו לייזר. "היבול נמוך עד כאב", מספר אורן, "אבל קשה לנו להפרד מהכרם". בצדק. בנצ'מארק.
ציון: 90
 

אנשי קוקה קולה השתלטו על יקב תבור במהלך שכלל שני שלבים. בראשון נקנו 51% מהעסק כשההפצה והשיווק עוברים לידיהם המקצועיות והמנוסות. בשלב השני, לפני כשלוש שנים, הם מימשו את זכותם החוזית לרכישה מלאה של הבעלות על היקב (אך לא על הכרמים). בניתוח לאחור, לא היו לאנשי קוקה קולה יותר מדי בחירות לקניית יקב ולממש את החלטתם האסטרטגית להכנס לשוק היין. כרמל לא היו יכולים להימכר, ברקן הציגו מחיר שוק לא ריאלי, יקבי הגולן לא עמדו על המדף, בנימינה (שנמכרה בסוף לחצי חינם) סבלה מתדמית נמוכה משהו, וכך הלאה. מהרגע הראשון היה ברור שההשקעה לא נועדה להשאיר את ייצור היין ביקב על סדרי גודל של עשרות אלפי בקבוקים בשנה בלבד. כפי שאני לומד מהסיור, גם לא בשביל מיליון. ענק המשקאות המקומי לא נכנס לעסק בשביל 100 גרם גרעינים לשבת.
מעולם לא ראינו - וכנראה גם לא נראה - סיפור כזה בישראל: יקב שמכפיל כל שנה את הייצור, פלוס מינוס, עד למיליון בקבוקים בשנת 2010, ותוכנית לחומש הקרוב להגיע עד 2.5 מיליון בקבוקי יין בשנה. "מי ישתה את כל היין הזה?" אני שואל את אורן. אני לא בטוח שיש לו תשובה משכנעת. לו, ולאף אחד אחר.
לצד הנטיעות המרשימות מעל הכנרת, 500 מטר מעל לפני הים, החלו אנשי היקב לטעת כרמים באזורי הפרימיום הממופים של ישראל. יותר נכון באזורים הצפוניים שלה - בגולן ובגליל. את הקונצרט מנהל היינן אריה נשר, שעבד בישראל ביקבי כרמל ותשבי, הקים את יקב קיסריה וגן הארועים שלצידו, אבל כפי שהוא טוען "אחרי ענף המזון, עשיית יין נראית כמו פיקניק". בעבודה בהיקפים כאלה, אומר אריה, חלק גדול מהעניין הוא לאתר ולבודד חלקות מצטיינות, כדי להשתמש בהן בצורה אחרת מאשר עירבוב חובק כל. לא תמיד זה אפשרי, לא תמיד זה נכון שיווקית, ואנשי תבור לומדים את המשחק, כל שנה מהתחלה. קחו למשל את סידרת תבור, סידרת הבסיס של היקב. השנה הראשונה שלה היתה לטעמי נוראית. אנשי תבור ו-IBBLS לא אהבו לשמוע את זה, לשון המעטה, גם אם בתוכם הם ידעו את האמת. אבל כיום, בכמה טעימות עיוורות וגם כאלה שלא, הסדרה הזו מפגינה רמה גבוהה מאוד, וכמו שאומרים אצלנו בשכונה הקברנה והשרדונה "נתנו בראש" להרבה יינות יקרים וממותגים יותר. "זה חלק מתהליך", אומר לי אריה נשר. "לומדים כל הזמן. אנחנו רק בהתחלה".
.
אדמה 2, בלנד 2008, 75 ש"ח.
זו לא טעות. אדמה היא סדרת הטרואר של היקב, והיא מתבססת על קרקעות כפר תבור. אדמה 2, שם זמני בהחלט (או שלא), תעלה קצת יותר מאחותה הוותיקה. מקור הפרי הוא כבר הנטיעות החדשות של היקב בגליל. היא מיועדת לחנויות היין ולמסעדות בלבד.  זו גישה שיווקית מעניינת, אם כי כמובן שהיא אינה בלעדית לתבור. קחו את גמלא של רמת הגולן, שצריכה להתמודד בתפריטי היין, בחנויות הפרימיום ובלבבות ה"מבינים", כל זאת מבלי לאבד גובה בגלל שהיא נמכרת גם על מדפי רשתות הסופרמרקט. לא פשוט. אנשי תבור, עם הרבה פחות יין, משיקים סדרה חדשה לצורך כך.
הסדרה תציג 4 יינות, זה היחידי שיהיה בלנד של 
קברנה סוביניון (55%), קב' פרנק, פטיט סירה ומרלו. אגב, זו פעם ראשונה שהיקב יציג יין ממסך שאינו יין הדגל, המסחה. גם הבקבוק שונה – בקבוק בורגון או אולי פיימונטה, לא ממש חשוב.
פטיט סירה הוא זן שמקורו אמריקאי, השאר בורדלזי. כמעט כל הפרי מגיע מתנובת שנה ראשונה, אז אולי הוא עוד לא הפנים שלא מערבבים אמריקאי עם צרפתי.... אבל זה יופי של יין. בשלות טובה (14% אלכוהול) ולא מוגזמת בונה יין אלגנטי, עם ריחות חריכה ובשרניות. מתיקות קלילה, יין מאוזן, טאנינים משולבים, סיום ארוך ומעט יבש, בלנד מעניין וטעים.
ציון: 87.

יין טוב מתחיל בכרם.
סוביניון לבן של יקב תבור


אריה נשר (מימין) ואורן סלע.

שעה לשקיעה. מיכל, האגרונומית היחידה בארץ שמועסקת במשרה מלאה ביקב, מקפלת את ערכת הקפה. הנהג שלנו, מיליונר היי-טק בחצי פנסיה, מניע את מפלצת השטח שלו. אנחנו נפרדים מהכרם וחוזרים מערבה לכיוון היקב, עם שמש שמכה ללא רחם בעיניים. כרם אלות מסמל את השינוי העמוק שעובר יקב תבור: גידול מדהים וחסר תקדים תוך שמירה על איכות ייצור לכל אורך קו המוצרים. תוך חמש שנים מעכשיו התהליכים הללו יגיעו לבשלות מסוימת, ואז, מי יודע, אולי תהיינה מטרות אחרות ויעדים אחרים. על הדרך נכיר לא מעט יינות חדשים, חלקם טובים וחלקם מרתקים.
על הדרך ליקב אנחנו פוגשים שתי בנות עשרים פלוס, הולכות על שביל ישראל לכיוון כפר תבור. "אין מצב שהשביליסטיות הללו תגענה עד השקיעה", ממלמל אורן. הן ניראות מותשות קצת מהקטע היומי הארוך, אבל לא מפחדות מהאופציה של לינת לילה לצד איזה כרם מזדמן. "מחכים לנו בכפר", הן אומרות. "יש שם משפחה של מלאכי שביל שמארחת אותנו הלילה". הנהג שלנו מציע להן טרמפ. "גם אתן מלאכים", הן ממלמלות, ואנחנו מבקשים שאת הקרדיט יתנו ליקב תבור, שבזכותו הגענו עד הלום. למחרת הביקור יש לאורן יום הולדת, 40 אם אני לא טועה. הוא מתחיל את העשור החמישי של חייו כשיקב תבור נמצא במקום הרביעי-חמישי בישראל, מבחינת כמות היין שמיוצרת בו בשנה. אני יודע שהמספרים האלו ניראים משונים, אבל זו עובדה. המקום הראשון נראה רחוק וכרגע אינו מוגדר כיעד. ומה מבחינת האיכות? זה כבר סיפור אחר. אם תשאלו את אורן, רק המקום הראשון הוא אופציה מבחינתם. היין האחרון יכול לסמן היטב את הכיוון.

תבור קברנה סוביניון "מלכיה" 2009, טעימת חבית.
לא אני וכנראה אף לא אחד אחר ביקב יודע לאן יילך המיץ המשובח הזה בתום תקופת היישון בעץ. אני הצעתי לשמור לפחות חלק מזה לביקבוק נפרד. למרות הפורטפוליו המהודק של היקב יש מקום ליינות כאלה. גם כהפגנת יכולות, וגם כדי שהייחוד של הטרואר הספציפי לא יילך לאיבוד. יותר מכל הזכיר היין הזה את המרלו של סגל מכרם דובב: קשוח ואלגנטי בו זמנית.
אחרי שנה בחבית, בערך, האף מציג שילוב של פרי בשל (שזיף) לצד תיבול מצוין ומעט אלון ברקע. על החך הנפח פשוט משגע: ממלא את הפה אבל לא כבד, מתוחכם ומורכב בלי נפילות. נקווה לפגוש בו בבקבוק סולו. 
ציון (זמני): 91.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.


















.


סדרת תבור -
שיפור דרמטי.

לייבסיטי - בניית אתרים