פברואר 2012

פסח מתקרב.
הארועים הופכים צפופים יותר ויותר.
הדיאטה קורסת - כוח הרצון מפנה את מקומות לפיתויים (רונימוטי, רפאל, קפה 48, ועוד).

בנוסף, כל היינות שהצטבר בחודש האחרון גויסו לטובת טעימה ארוכה (+20 יינות) ואיכותית יחסית - ואת כל זה צריך לסכם לתוך שבוע אחד. אבל באמת שאין מה להתלונן, השבועות הבאים יהיו כל כך יבשים ומשעממים שעוד נתגעגע לתקופה הזו.

ו(שוב) מילה לגבי מחירים.
נכון שזה באופנה להתלונן עליהם. אני שקלתי להצטרף, אבל ויתרתי. כמה סיבות.
אחת, כי בפרימיום אין בעייה אמיתית. יש יבוא מהעולם, יש יבואנים מצויינים שמציעים ממיטב הסחורה העולמית בישראל, ומי שרוצה לשלם דווקא על יוקרה ישראלית - זה בסדר. אם זה נובע משיקולים פטריוטיים  - מה טוב, ואם זה נובע מעצלות, בורות או שמרנות - אז חבל. אבל זו לא בעיה אמיתית. אם מישהו רוצה לשתות סירה SV ירדן, קריניאן רקנאטי, קברנה דלתון - שישתה.
הבעייה (אם בכלל) קיימת במחירים בנמוכים.
בעייה? תחשבו שוב.
שלל המבצעים שמוצעים לפני הפסח מעקרים כל טיעון על "יין יקר". הר חרמון 3 במאה ואולי גם 4 במאה, אם מישהו "ישתגע". הרי גליל 3 במאה. האזורית של כרמל 2 בחמישים. טבע של בנימינה 4 במאה (ועוד ליטר מיץ ענבים ברשת הרביעית). בין של בנימינה ב-40 ש"ח. אדום של סגל לחברי מועדון You - שניים ב-35. אז יש יין במחירים זולים, ותאמינו לי - באיכות מצויינת ביחס למחירי חו"ל. אז כמו שקונים אקסטרא מרכך או אבקת כביסה או השד יודע מה - אפשר לקנות אקסטרא יין שיספיק עד ראש השנה. אם משלמים בתלושי השי - ובינינו, למי אין גישה לקנות אותם בהנחת ענק לפני החג - זה יוצא בכלל זול.
אבל - האם אלה היינות שאנחנו רוצים לשתות? האם אנחנו באמת שותים יין יומיומי? לא, לא באמת. אז על מה אנחנו מתלוננים, בעצם?
יאללה, לחגיגות.

יקב קסטל חוגג 20 בצירים.
טוב, קסטל גרנד וין "4 במאה" - לא יהיה לנו בקרוב, וטוב שכך. גם לא אחד במאה, ולרוב גם לא אחד במאתיים. זו אולי הפעם השלישית שאני מתארח עם עוד קבוצת עיתונאים עמיתים אצל משפחת בן זקן - והגאווה, לא פחות, בהצלחה המופלאה של היקב הזה רק הולכת וגדלה. דומיין אמיתי (כמה שאפשר עם מבנה הבעלות הבלתי אפשרי על הקרקע במדינה), עם קו עקבי, ברור ויציב שמניב יינות איכות מופתיים, עם דור המשך שעושה עבודה מצויינת, ואפילו, מותר לפרגן, עם הצלחה כלכלית שמגיעה אחרי שנים בהן הביזנס הגיע על עברי פי פחת. 100,000 בקבוקים - שחייבים להיות כשרים, בטח אם הכל פרימיום.
מה טעמנו:
4 מגנומים אדומים, 3 לבנים. טוב, רוב הזמן היה קשה להעריך את היין. הוא היה מאוד טעים, אלגנטי בבירור, וגם ה-2000 עוד היה רענן ומלא פרי. אבל המטבח היה ממש מאחורי, והריחות היקשו על רשמי טעימה מסודרים. בשלב כלשהו ויתרתי.
בשלב ה-C עוד הצלחתי לרשום משהו. ה-2007 היה מאוד מינרלי, ממש אבן צור, קצת "מלוכלך" אבל בצורה חיננית. ה-2004 היה מאוד בשיא - פרי מדוייק, צעיר ורענן, חמאה ועץ מאוזן, טוב בהרבה מגרסת בקבוק רגיל שטעמתי לפני כמה חודשים. ה-2005 היה שילוב בין שני הז'אנרים, עם אף מעט מאופק אבל פירותי (אשכולית, לימון ומלון). בקיצור, אם אתם אוהבים שרדונה ויש לכם עם מי לשתות - לכו על מגנום.

כוכב הטעימה: קסטל רוזה 2011, 89 ש"ח.
13%, מעט מעט מתקתק, אבל עשוי היטב, ומענבים שנבצרו במיוחד למטרה זו ולא שאריות של Bleeding כמו שנעשה בבציר 2009. רענן, שילוב של פרי תותי עם ירקרקות נעימה, סיום טוב. אחלה.
מילה על ה(אין) דיאטה: Eranfood הביא אותה כבר על ההתחלה ביציאה מדהימה של רוסטביף טלה עטוף ומגולגל על המון עשבים ועלים ירוקים וטעימים, כל כך יפה ורענן - להתעלף. "עצרנו בדרך וקטפנו עשבים שראינו", הוא אמר, ומייד ניחשתי איפה הוא עובד ביומיום ועבור מי. היה כייף גדול.

וטעמנו גם את המרגליתים של 2010.
ההשקה הפעם שינתה מתכונת ועברה ממיטב מסעדות הפאר אל הבית הפרטי של אסף ונעמי מרגלית. "זה הרבה יותר נכון ליקב מסדר הגדול שלכם", אמרתי לאסף לפני שנה ושנתיים, בארועים מאוד טעימים במיטב המסעדות, אבל קצת עקרים וקרים מבחינת התכנים האנושיים. אסף הוא אדם מינורי וצנוע, וקשה לו לבוא לידי ביטוי מול 30 בהמות יין דשנות. סדרת הארועים הביתית עשתה לו ולנו רק טוב, וכייף לראות את הברק בעיניים שלו כשהוא מדבר על ההשקה הנעימה אותה הוא עבר. גם לנו היה נעים, ואפילו טעים - נעמי של אסף התגלתה כבשלנית בחסד, והאוסובוקו שלה שלח אותי למקצה חיקויים במטבח הפרטי. יצא טוב. לא כמו שלה.
מה טעמנו: יסלחו לי כל אלה שהתאהבו בקברנה פרנק. אני לא מתחבר לכרם הבשל והשופע בבנימינה, והיין הרגיש לי ריבתי וחם, למרות הייננות המדוייקת. גם האניגמה מחזיק בתוכו לא מעט קברנה פרנק, ואליו מנוקז גם המרלו מקדיתא, לצד קברנה סוביניון. זה היין ה"קליפורני" של היקב, הוא יין טוב, אבל הולך לאיבוד ליד הצמד שמבוסס על קדיתא, הכרם ה"אלגנטי" של היקב. ה-SR, כרגיל כמעט, גונב את ההצגה. זה אולי המוחמד עלי של היקב: אלוף במשקל כבד, עם רגליים ונוכחות בזירה של אלוף במשקל זבוב. ובאמת, למרות העושר, הבשרניות והבשלות, הקברנה המצויין מצליח לעמוד מול הקצת פטיט סירה ולייצר יין מקורי ומענג. הכי טוב, כנראה, אבל.....

היין של הטעימה: מרגלית קברנה סוביניון 2010. זול בכמאה ש"ח מה-SR, אלגנטי, קלאסיקה ישראלית מודרנית. שזיף אופייני, קופסת סיגר, קסיס ומעט ירקרקות, אורך טוב וחמיצות רעננה. לא יודע כמה זמן הוא יחזיק במצב הזה - 4 שנים בוודאי - והוא טעים לי לאללה.
.





רק לפסח - 4 במאה.




















 
מי אמר וודקה ולא קיבל?
טוב, אולי כי ה-ELYX לבית אבסולוט היא לא ממש וודקה.
"יצירה בעבודת יד וזיקוק בדוד נחושת", פימפמו לנו את המוטו אנשי היח"צ, אנשי טמפו ואפילו הבריטי(?) החביב שהביאו לנו היישר משבדיה. דוד הנחושת, הם טוענים, מנקה את הוודקה מטעמי לוואי בלתי רצויים, ומעניק לה טעם וחלקות שאין למצוא בוודקה אחרת. זה לא זיקוק דודי, הם מבהירים, אלא זיקוק רציף, אבל במערכת נחושת. שיהיה.
העבודה הידנית מאפשרת להם לגבות מחיר של כ-265 ש"ח לבקבוק של 750 סמ"ק. לא מעט עבור וודקה, ומתי שהוא בא לך להגיד את זה, עד ש.... עד שטועמים.
כי זו לא באמת וודקה נטולת טעם, ריח ואופי. ה-ELIX היא משקה רציני, שאפשר לשתות בכוס בלון (קצת בועט בפרצוף, האלכוהול, אבל מילא), להתענג על האף השמרי-אגוזי-מעט אניסי פירותי שיש לה, וללגום לאט לאט, בלי למהר ובלי לקרר. הגישו לנו אותה על גימיק של קוביית קרח גדולה, אבל זה לא היה טעים, אולי בגלל מעט ריחות כלור שמקורם בקרח הנמס.... בקיצור, אם ייצא לכם לטעום - אל תטביעו אותה ברד בול או בקרח. קצת מים נקיים כדי לפתוח את האף, לשתות לאט ואני מאמין שגם בהנאה. ממש כמו ויסקי. אבסולוטלי ויסקי.


 
ואחרון חביב - שירז ברבדו בטעימת אורך.
מטאטא חדש חייב להראות שהוא מטאטא טוב. לתת לבטי קאין, אשת היח"צ החדשה של יקב ברבדו, את הכינוי מטאטא זה קצת מעליב ומאוד לא נכון, אבל זו רק אלגוריה. היינות של יקב ברבדו הם לרוב יינות "חמים" ובשלים, לא מפוצצים בעץ למרות שפה ושם מרגישים אותו. הם מייצגים היטב את הטרואר ממנו הם באים - כרמי יוסף, לא מהמקומות הכי קרירים בישראל אבל גם ממש לא הכי לוהטים, בעיקר בזכות ערבים נוחים ויבשים ובציר יחסית מוקדם, בטח של השרדונה הלבן שכמעט ולא סובל מתעוקות הקיץ הישראלי: כשמתחיל להיות באמת חם, הוא כבר מבלה בחביות עץ משומשות.

מה טעמנו: בעיקר שירז, טעימת אורך, שהבליטה לטעמי את ה-2010 שעומד להיות מבוקבק בימים אלה. הכי מאוזן, מורכב ומפתה מכל ה-4 שטעמנו. פרחוני, פירותי, מתובל, עץ טיפה בחזית אבל קשה לראות שהוא ישתלט על החוויה בעוד כשנה, כשהוא ייצא לשוק. ה-09 מפגין קצת יותר חבית בחזית, והוא דומה במובן הזה ל-2007, אבל זה האחרון רגוע ומאוזן בהרבה.

כוכב הטעימה: הקברנה, כרגיל, הוא היין הכי מוצלח בחבורה, ובו אני תמיד מגלה קווי אלגנטיות, ונזכר ב-2001 שהתיישן כל כך יפה - גם ה-2009 מגלה אופי כזה. ההפתעה הגיעה מהמרלו - הארומות הירוקות שבהן הוא התאפיין נעלמו לגמרי - זה לא פירזינים, מסביר לי בסבלנות פרופסור שוסיוב, אחד משני מיינני היקב, יחד עם פרופ' ברבדו. בשפה של הדיוטות, שזו השפה שלי, לא שלו, הבנתי שזה משהו כמו מרכיבי הריח שיש בדשא ירוק שנקצץ, משהו בולט אבל מתנדף מהר ונעלם. המרלו היה באמת מרלו, ולא קברנה בתחפושת, נקי, מדוייק ומלא פרי אבל לא מעצבן. אהבתי גם אותו, בניגוד לפאזה בו הוא שהה ביציאה.
אחרון חביב - השרדונה 2011, אחד היינות שיוצאים הכי מהר לשוק בישראל. "אין ברירה", אומר לי איגי, משווק היקב ושותף לייבוא האוסטרי לישראל. "השוק דורש את היין". אבל לזכותו ייאמר שמחלקת השיווק הדומיננטית לא כופה על מחלקת הייצור לשחרר את היין מהר מדי. הוא קל ורענן, עם מעט עץ, עוד פחות אלכוהול והרבה אשכולית, מאוד נגיש ומהנה. מהיכרותי עם היין הוא לא מהז'אנר ששומרים לשנים ארוכות - אבל מה שיש כרגע בהחלט טוב ומהנה מאוד.

מה אכלנו: רונימוטי, שעברה דירה מרמת החייל אל אחת הנקודות הכי מקסימות ומבוזבזות בעיר, מצליחה לעשות את זה היטב ולהעניק חיים למקום היפהפה. מטבח איטלקי-מקומי, קל ומדוייק, מאוד רענן (אין פה טונות של חמאה, לשמחתנו), פוקצ'ה מעולה, לצד גוש ענק של פרמז'ן ממנו חוצבים המלצרים כל הזמן עוד ועוד פרוסות דקות שמגיעות לשולחן. פסטות טובות, מעשה בית, וקפה מדוייק ומרוכז.
זהו, כמעט חג שמח.

בונוס - שיחה שלא התקיימה עם אילן אביצור, מנהל תחום אלכוהול בחברת הכרם.
"בשביל כבוד צריך לעבוד. חוץ מלהרביץ למישהו, עשיתי כל מה שאפשר בשביל לקבל את הקוניאק החדש של רמי מרטן, ה-Coeur de Cognac. כולה 20 מדינות בעולם קיבלו ממנו, וישראל הקטנה ביניהן. כבוד. הבעייה שעם הקוניאק הזה נחת לארץ גם פטריק מריוז, אני חושב שהוא השגריר של החברה או משהו כזה.
תראה, אתה יודע, לקוניאק יש תדמית מיושנת וארכאית משהו. זו עובדה. אבל הרמי-מרטינים האלה עושים כל מאמץ אפשרי כדי לחזק את התדמית הזו. כדור שינה מהלך כמו פטריק עוד לא ראיתי בחיים שלי. ואני עוד נאלצתי להקשיב לו חמש פעמים. במקום להביא איזה ג'אגלר צעיר שיתחבר ללקוחות היישר לווריד ויעשה כל מיני דברים מגניבים עם קוניאק, הפטריק הזה מספר להם סיפורים בקול מונוטוני וחדגוני, יותר מעניין כבר לשמוע צרצרים בירקון. נכון שכל חומר הגלם של הבית מגיע משני תתי האיזורים הכי איכותיים בקוניאק, ומהם בלבד. כן, זה חשוב, אבל העיתונאים נרדמו ואף אחד לא הפנים את המסר. טוב, אולי היה אחד הקשיב.
אתה יודע מה, לפחות הקוניאק הזה טעים. אתה מסכים איתי, נכון? אז יופי. פירותי, חלק, עשיר. הייתי אומר שזה  קוניאק שמיועד לשותים צעירים, רק שב-700 ש"ח צריך להיות יורש צעיר כדי לקנות בקבוק. מזל שעוד שנתיים המחיר ייחתך חזק, עם הרפורמה במיסוי האלכוהול. אחלה משקה, באמת, ואם לא היית נרדם בהרצאה אולי היית לומד משהו".


 
לייבסיטי - בניית אתרים