Lopez de Heredia (Vina Tondonia), Haro, Rioja, Spain


ביקורת היין המודרנית נולדה בשנת 1983, אחרי שעורך דין צעיר בשם רוברט פרקר סיקר את בציר 1982 המוצלח בבורדו. בעקבות פרקר נולד והתעצם הסגנון הכוחני, העשיר והבשל (מדי). יובל חלף מאז, הגלגל התאזן אם כי עוד לא התהפך, וכיום הסגנון המיושן - שלא לומר אנאכרוניסטי - של לופז דה הראדיה, מהווה קונסנזוס: ניל מרטין מספר על הערצתו ליקב, ג'ון גילמן מסכם בפשטות: לופז דה הראדיה היא כיום האחוזה הנחשבת ביותר בריוחה. האייקון הזה נשען על שלוש רגליים יציבות להפליא: ראשוניות, היצמדות חסרת פשרות למסורת, והכי חשוב – טעם היינות.
דון רפאל לופז דה הראדיה היה הראשון לייסד יקב בעיירה הארו (Haro), כיום מרכז המסחר של אזור ריוחה אלטה. הוא היה השלישי בסך הכל לפתוח יקב באזור כולו, שנחשב כיום לאיכותי והיוקרתי בכל ריוחה. אזור ריוחה עלה לגדולה באמצע המאה ה-18, כאשר ייננים צרפתיים נדדו דרומה כדי לחפש עבודה, אחרי שהפילוקסרה השמידה את תעשיית היין בבורדו. שנים אחר כך הכנימה הקטלנית תגיע גם להנה, אבל הידע והניסיון כבר נשארו לעד. דון רפאל עצמו למד ייננות בצרפת, ודי מהר החל היקב הצעיר שלו להתבלט ולצבור מוניטין בספרד ומחוצה לה. כיום המצב לא שונה בהרבה. במונחים של חשיבות היסטורית ושמירה על המסורת, היקב היחידי שמראה את אותה מחוייבות למצויינות כמו לופז דה הראדיה הוא ווגה סיציליה מריברה דל דוארו.
ההיסטוריה המפוארת של ריוחה משובצת בהמון אחוזות ויקבים מרשימים. דווקא בגלל עובדה זו עצוב לגלות כי מעשית, לופז דה הראדיה נשאר היקב האחרון שמגן בעקשנות על האופי המסורתי של יינות האזור, והודף בקנאות מעוררת הערצה את גלי המודרניזציה שהפכו כל כך הרבה יקבים אחרים לקריקטורה של עצמם. כיום, מותר בריוחה להשתמש בשרדונה וסוביניון לבן לצד ה-ויורה המסורתי כדי לייצר יין ריוחה לבן. קל להניח כי בעתיד הקרוב השטחת הסגנון הבינלאומי תאפשר למצוא כאן גם קברנה סוביניון ומרלו, לצד הטמפרניו המסורתי. אבל כל עוד יישארו כאן שומרי הגחלת, הדור הרביעי של מייסד היקב, האש של ריוחה המסורתית תמשיך לרחוש ולבעור.
חובבי יין רבים אולי לא מזהים את השם "לופז דה הראדיה". היקב ידוע גם בשם "טונדוניה", על שם הכרם הגדול והחשוב ביותר שבבעלותו, וממנו נובעים היינות האייקוניים ביותר שלו. רפאל לופז הבין די מהר כי כדי להבטיח את איכות היין חובה לשיג ענבים טובים, וכדי למצוא את הענבים הטובים ביותר חובה לרכוש את הכרמים המוצלחים ביותר. בשלהי המאה ה-19 נרכשו החלקות הראשונות באזור כרם טונדוניה, ולאט לאט ובסבלנות נרכשו עוד חלקות עד שהכרם קיבל את גודלו הסופי – 1,000 דונם של כרם משובח ובעל מוניטין אדיר. ב-1924, כאשר העסק הפך לחברה, התכבד הכרם העתיק ביותר והפך לחלק מהשם הפורמלי. מכרם טונדוניה מגיעים לישראל היינות הגדולים של היקב, ברמת רזרבה וגראן רזרבה, אדומים ולבנים. טונדוניה לא לבד – לא הבאנו כרגע יינות מכרם בוסקוניה (אדומים) וגראבוניה (לבנים). עוד נמצא בארץ את היינות הנהדרים של קוביו (Cubillo), יין אדום ברמת קריאנזה.
אחרי סיור של יום שלם בכרמים ובמתקני היקב, מתחילים להבין את עומק המחויבות של שלושת האחים בני הדור הרביעי למסורת המשפחתית. כמה מהחלקות זרועות תבואה, כדי לתת מנוחה לקרקע אחרי עקירה וטרם נטיעה מחודשת של כרמים. בכרם טונדוניה למשל, ממוצע גיל הגפנים הוא 50 שנים, כשלא מעט מהן הן בנות 70 ויותר. הסינון הוא גס ביותר, והוא נעשה על ידי אלומות של זרדים שמקורם בכרמים. ייצור חביות העץ נשאר ביקב, וזהו היקב היחיד בריוחה שלא נכנע לטבלאות וממשיך לייצר חביות "בבית". גם מקור העץ שמשמש לייצור עלול להפתיע: היקב משתמש בלעדית בחביות עץ אלון אמריקאי, לכאורה הכי רחוק ממסורת אירופאית, אך למעשה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ריוחה.
מריה חוזה לופז דה הראדיה, שיחד עם שני אחיה מנהלת את היקב כיום, מסבירה כי העץ האמריקאי הוא חלק מה-DNA של היקב. "רבים חושבים כי הוא נבחר בזמנו בגלל מחירו הזול יחסית. למעשה, בסוף המאה ה-19 אלון אמריקאי היה יקר יותר מאלון צרפתי. בני הדורות הקודמים ערכו ניסויים רבים וארוכי שנים עם חביות ממקורות שונים, אבל בסוף התוצאות הטובות ביותר עבורנו ולטעמנו התבררו ככאלה שהגיעו מעץ אמריקאי". למעשה, רוב ריוחה הקלאסית נהגה לעבוד עם עץ אמריקאי, גם ליישון וכמובן גם לתסיסה, כי הנירוסטה כידוע הגיעה רק שנים רבות אחר כך. לא מדובר על העץ האמריקאי האסוציטיבי של קלייה דומיננטית והרבה וניל. העץ מגיע בשלמותו מארה"ב, נחתך בספרד ומעובד ביקב, ורק אחרי תהליך יישון ארוך הוא נכנס לשימוש. "טעמי העץ אינם משהו שאנחנו מחפשים פה", היא אומרת. גם לאור עובדה זו, זמני היישון בחביות עלולים להדהים את מי שלא מכיר את המסורת של טונדוניה. יינות הקריאנזה מבלים שלוש שנים בחבית, הרזרבות כשש, הגראן רזרבה תשע והלבן עד עשר שנים (!) בחבית אלון אמריקאי, מאוד משומשת. אגב, ביקב לא טורחים לנקות לפני השימוש המחודש את החביות משרידי ה"קריסטל" שנוצרו משיקוע החומצה – זה שומר על הרעננות לשיטתם. גם הסינון הוא גס בלבד ונעשה באמצעות רשת צפופה של זרדי גפן. סימן המודרניזציה היחידי הוא תהליך ביקבוק היינות, אם כי את הגראן רזרבה עדיין מבקבקים ידנית, וחותמים את פקק השעם בשעווה, שילוב של מסורת אך גם של פרקטיקה ששומרת על הפקק מנזקים שונים ומצמצמת את תהליך החימצון העדין שעובר על כל יין מרגע ביקבוקו. הרי כאן היינות כבר לגמרי מוכנים.
אפשר לספר עוד על הבציר – ידני כמובן - ועל הסלים המיוחדים ששומרים על הענבים מלהימעך בדרך. עוד לא הזכרתי כי טונדוניה הוא היקב היחידי בריוחה שמחזיק חבתנים "In House" – יקר, נכון, אבל כששל מיכלי התסיסה שלך בנויים עץ בן עשרות שנים, האצילות מחייבת. לא דיברנו על התסיסה עם השמרים הטבעיים, שמייצרת יחסית חום רב, ועל שיטות הקירור המיוחדות (פותחים חלונות ודלתות שבנויים בכיוון זרימת הרוח). לא הזכרנו תסיסה מלולקטית – "זו המצאה של ייננים מודרניים", טוענת מריה חוזה לופז דה הראדיה בלהט. רשות הסיכום לניל מרטין: "הצצתי ביומן לראות אם אני בשנת 2012 או 1912. אם מעניקים נקודות על כריזמה, היצרן הזה זכאי לליגה משל עצמו. אבל כל זה לא שווה כלום, אם היינות לא היו מקוריים, יוצאי דופן, מאריכי חיים ומעל לכל – טעימים בטירוף".

היינות:
 
 

Vina Gravonia Bianco Crianza 2004
אין לנו ספק שמדובר ב"יציאה" של השנה, ככל שאמורים הדברים בקטלוג הצנוע שלנו. 100% ענבי ויורה (Viura)  ששהו ארבע שנים בחבית, עם שתי שפיות בשנה. חימצון קליל רוקד עם פרי בשל בהרמוניה מושלמת, אל תוך סיום ארוך שנלקח מסרט של אלמודובר. קל לכבד את היינות האדומים של היקב, אבל בלתי אפשרי שלא להתעלף מהלבנים שלו. קריאנזה שהיא גרנד רזרבה.
מחיר: 139 ש"ח.

Vina Tondonia Bianco Reserva 1999
לא מעט אנשים אוהבים את היינות הלבנים של היקב אף יותר מאשר את האדומים. אפשר להבין מדוע. "היינות הלבנים שלנו נוצרו בסגנון של גראב, בורדו, וניבנו להתיישנות ארוכה", מספרת מריה חוזה. "הם נבצרים יחד עם האדומים, ועוברים השרייה על הקליפות לכמה ימים כדי לספוג טעמים וחומרים משמרים מהקליפות".
"יין כתום" מריוחה? לא בדיוק. האף מציג ריחות דבש וצוף עם אפרסק בשל. מינרלי, פריך ועשיר על החך, לא מכביד ומדוייק להפליא. סיום ארוך ורענן. הפתעה גדולה למי שלא מכיר את הז'אנר, ועונג גדול למי שכן.
מחיר: 235 ש"ח.

Vina Tondonia Gran reserva Bianco 1991
יש מחיר מסויים ליישון הארוך בחבית ובבקבוק: צריך לחדרר את היין בסבלנות, ולגלות את מה שמסתתר מאחורי חותם השעווה. שקדים מרירים, לימון וצוף-קרמל על האף, החך מרוכז יותר מהרזרבה ולא פחות רענן. רחב, מרגיש קצת "פרוע" אבל מענג ומקורי בכל קנה מידה.
מחיר: 585 ש"ח.

Vina Cubillo red Crianza 2006
נקודת פתיחה מצויינת להכרת יינות היקב האדומים. אמנם אין פה את המורכבות והעומק המסחררים של הטונדוניה, אבל את כל שאר מרכיבי האופי יש בשפע: חמיצות טובה שבונה רעננות מקסימה, פרי אדום עם ריחות של עור טרי, תיבול "אזורי" של ריוחה קלאסי שמורגש היטב גם על החך, סיום נעים ומחיר נוח, בעיקר בחצאי בקבוקים שזה כייף גדול לארוחה ביתית לא מחייבת.
מחיר: 139 ש"ח.
מחיר חצי בקבוק 2005: 79 ש"ח.






Vina Tondonia red Reserva 2002
למרות הקונספט שנועד לייצר יינות נגישים מרגע צאתם לשוק, האף מרגיש עדיין מהודק ומאופק. קצת זמן בדקנטר או כמה שנים במרתף יעשו חסד עם היין הנפלא הזה. הרבה פרי אדום, מעט וניל, אדמתיות קלילה ואיזון מרשים על החך, עם סיום שמרגיש מעט טאני. 2002 נחשב לבציר "טוב" בלבד, כלומר חלש. היין לא מרגיש ככה. ראשית, כל הכמות של הגרנד רזרבה הלכה לכאן - לא יוצר ג.ר. בשנה הזו. שנית, סלקציה גדולה של הפרי הכניסה למיכלים רק פרי בשל ובריא. התוצאה נהדרת. קלאסיקה מתמשכת.
מחיר: 235 ש"ח.

Vina Tondonia red Gran Reserva 1994
שנה גדולה מייצרת יינות ענקיים. האף נשלט עלי ידי פרי אדום, עם רמזים לעץ ולבושם פרחוני. מורכב ומרתק, יכול גם להזכיר ברולו או פינו נואר גדול. גוף בינוני, טאנינים משולבים היטב, חמיצות נוכחת שגורמת ליין הזה להיראות צעיר בהרבה מגילו. אחד האייקונים של עולם היין.
מחיר: 585 ש"ח.
לייבסיטי - בניית אתרים