שרי בייבי, We're Back
 
 
1)  אם רוברט פרקר היה קרחון ענק, אז הטיטאניק שהתרסקה עליו היתה חרז, בירת ממלכת השרי. מתוך 40,000 הקטר פוטנציאלים של נטיעות, מעובדים היום כ-20% בלבד, וגם זה רק כמחצית ממה שהיה שלושים שנים אחורה.
בשוק שחיפש עוצמה ונקיון יחסי לא היה ליינות הללו מה להציע. אלכוהול דווקא יש, והרבה, אבל נקיון????

2) מי שמחפש כתבות יפות ומעניינות על שרי, מה זה ואיך עושים וכו', אמליץ בחום על מה שכתב בזמנו אייל גרוס, חיפוש קל בגוגל יעלה את התוצאות. אך פטור בלא כלום אי אפשר: שני "מסלולים" עיקריים יש לייצור שרי – באחד גדל היין תחת שכבה של פטריה ספציפית (פלור, Flor), ובשני – לא, אך אז חושפים את היין לחימצון אגרסיבי. זה לא לוקח שנה אחת אלא ארבע, חמש, עשר ולעתים אף 30 שנה ויותר. התוצאה? הכל חוץ מיין "נקי", וגם הכל חוץ ממשקה משעמם.
 
3) בעידן של "פוסט עריצות הטעם", הכל הולך, ולפעמים נדמה שככל שזה יהיה רחוק מהמיינסטרים - כך ייטב. בעולם של יינות כתומים וטבעיים (בלי להכניס דעה אישית...), שמור לסט הטעמים של השרי מקום של כבוד: אין שום דבר בעולם שדומה לזה. והעולם, כך נראה, מבין, ושב ומחבק את היינות הללו באהבה. לא רק העולם הבריטי, ולא רק ההיפסטרי\חדשן.
כן, שרי בייבי, אנחנו חוזרים לעניינים.

 

4) מקום מעולה להתחיל את מסע ההיכרות עם "שרי: מודל המאה ה-21" יהיה ב-Cota 45, היקב הזעיר של Ramiro Ibáñez Espinar‏, ללא ספק אחד מהאנשים שמכירים היטב את העבר, ההווה והעתיד של האזור. הוא יושב בעיירה סאנלוקאר דה ברמדה, אחד משלושת יישובי השרי ואולי המעניין שבהם. העיירה ממוקמת על שפת הים, והאווירה בה מאוד מסורתית וכפרית, להבדיל מהעיר חרז הסופר מטופחת ומודרנית. הפרוייקט של רמירו הוא בן כמה שנים בלבד, וכבר מצליח ברמות על. כרגע הוא ושותפתו-רעייתו מציעים רק יינות "רגילים" אבל רוח האזור שורה עליהם בצורה מקסימה. באחד יש נגיעות של "פלור", השני מציג חמצון קליל ואלגנטי, ובקנה יש פרויקט מרגש שמשיב להווה בית שרי ישן שיושב על אוצרות של חביות עתיקות.
 
5) אם שמפניה היא יין שהתהליך מותיר בו חותם טעם מובהק, על אחת וכמה שרי. בראש ובראשונה - זמן התהליך שארוך אף יותר, ולרוב הרבה יותר. גם בפן המסחרי יש דמיון רב. שרי מזכיר את שמפיין של לפני 50 שנה: איזור שנשלט באופן בלעדי על ידי תאגידים, כשסידור העבודה מאוד ברור וחד משמעי: האיכרים – אלפים מהם – מגדלים ענבים, התאגידים קונים אותם ומייצרים מהם שרי.
 
6) התהליך הארוך הוא אחד הגורמים המרתקים לתופעה של העשור-שניים האחרונים. האטת הביקושים גרמה לבתי שרי רבים לסגור את הייצור, אבל במקביל להישאר עם מאות חביות של מלאי בתהליך. והמלאי הזה, רק הולך ומשביח, ובתקופת השגשוג האחרונה אף מעלה ערך. רוב הבתים הללו נמוגים, אבל המלאי שלהם מגיע לבודגות חדשות, שקונות יינות מופלאים ומערבבים אותם בצורה מושכלת כדי ליצור קלאסיקות מודרניות-מסורתיות, אין מילה אחרת.

 


7) אי אפשר להישאר אדיש בבודגה Tradicion. עושים שם יינות מהסיווג העליון בלבד שקיים באזור, והאיכות – כמו גם המחירים – בשמיים. "אנשים עם כסף, שבנו מותג חזק ובמחיר חזק, לשווקים שיכולים לשלם", אומר לנו אחד מהקולגות. "האיכות, בכל מקרה, גבוהה ביותר. טופ", הוא מוסיף. היקב רק כבן 20 שנה, אבל הייחוס והעושר ניבטים מכל פינה, כשהשיא הוא אוסף יצירות אמנות ספרדית, ששווה הרבה יותר מכל היין שמאוחסן בו, או לפחות כך זה נראה. האיכות מותירה אותנו, איך להגיד, די נפעמים. התפאורה הקלאסית ממשיכה עמוק לתוך הסגנון והטעם, ובכלל – בית של אצולה אמיתית.
 
8) מהצד השני לחלוטין, מרתק עד מאוד הוא המפגש עם אנשי יקב קלחואלה (Callejuela), סנונית די ראשונה של מגדלים-יצרנים, במודל המוכר משמפיין הנוכחית. היינות שלהם נהדרים – גם פה, שורה עליהם רוח האזור, ולצד הפלור והחימצון, יינות השרי שלהם מבטאים טרוארים שונים בצורה מרתקת. גם הם מנסים לייצר יינות מענבי הפלומינו, עם נגיעות פלור אבל ללא חיזוק אלכוהולי. יינות שולחניים מרתקים ומרגשים.
השפה? קצת מכשול, אבל מסתדרים.

 9) "הקרוג של שרי", כך אני (ואני בלבד...) מכנה את הפרוייקט המרתק של Equipo Navazos. שני שותפים שמסתובבים ומחפשים אוצרות בין בתי השרי השונים, ומטפחים אותם ברמה של חבית בודדת פה, אחת שם. התוצאות עוצרות נשימה, ואין ספק שמדובר בבודגת השרי המצליחה ביותר כיום בחרז ובכלל. ההכרה באיכות גוברת, הכמויות – לא, והמחירים מגיבים כמו בכל שוק עם עודפי ביקוש – עולים. טעימה ספוראדית משאירה אותנו עם תקווה בלב, להצליח לשים יד על כמה בקבוקים, ולהאמין שגם פה יימצא מי שיידע להעריך את האוצרות.
 
10) יאן פטרסן, נורבגי גבוה ומרשים, מקבל אותנו בפתח הבודגה הקטנה והמאוד מטופחת שלו,
Fernando de Castilla. הוא קנה אותה לפני כעשור ומחצה, ומאז הזניק אותה לצמרת, הן מבחינת האיכות ובוודאי מבחינת היקף במכירות, שגדלו בצורה ניכרת. למרבה המזל והאושר, זה לא בא על חשבון האיכות הסופר-גבוהה, שנשמרת בקנאות. את ה"ליין" הרגיל אנחנו טועמים היישר מהסולרה – סדרת חביות שמסודרת בשלוש קומות. הטעימות והביקבוקים יילקחו תמיד מהשורה התחתונה, שם יהיה היין הבוגר יותר, את השורה התחתונה ימלאו מהאמצעית ואת האמצעית – מהעליונה. יין חדש יגיע לחבית העליונה ו"יתחנך" לאורך השנים עד שיתגלגל לבקבוק.
את הליין ה"בוגר" -  סידרת ה"אנטיק" – מיישנים בסולרות נפרדות, אליהן "מתקבלים" רק יינות הבסיס הטובים ביותר. כאן, זמן ההתיישנות יכול לעלות על עשור ואף יותר. הטעם בהתאם. עמוק, עשיר, מורכב, מהפנט – וממכר. מאוד ממכר.
אבל התגלית של הבית היא הוורמוט המהמם. כן, הוא מתוק כמקובל, אבל עטוף בבת טעם הדרית-מתובלת-מרירה, ומפיץ ניחוחות שמרמזים על בסיס המשקה – שרי משובח. וורמוט שונה, מעניין ו....טעים.
יאן יגיע לישראל מייד אחרי חג השבועות, ויקיים סדרת טעימות – מובטח שיהיה מרתק, מלמד ומאתגר.
   
לייבסיטי - בניית אתרים